כיצד אופייה הפופוליסטי של הממשלה הוביל את ישראל לאסון הגדול בתולדותיה?

ההפיכה המשטרית אותה קידמה הממשלה לפני ה-7.10 נגד מערכת המשפט, התקשורת, החברה האזרחית והאקדמיה הייתה שיאו של גל פופוליסטי שבמרכזו בוז עמוק למקצוענות וליריבים פוליטיים. מהלכי הממשלה העצימו את קשיי ההתמודדות עם אתגרי "חרבות ברזל".

Photo by Yonatan Sindel/Flash90

אסונות טבע, כמו סופות טייפון ורעידות אדמה, הם לרוב בלתי נמנעים ובלתי צפויים. במקרים אלו ניתן לשפוט את תפקודן של ממשלות לפי המידה שבה הן מובילות את החברה בהתמודדות עם המשבר ובהתאוששות ממנו. לעומת זאת, אסונות מעשה ידי אדם, כמו מלחמות והתקפות טרור, הם במקרים רבים אסונות שניתן להיערך אליהם, למנוע אותם או לצמצם את השפעתם. לפיכך, במקרים אלה, יש לשפוט ממשלות לפי מידת-הצלחתן בהיערכות כלפי האסון ומניעתו, ומשעה שהתרחש – לפי הצלחתן בהתמודדות עמו, ומאוחר יותר, בהשתקמות ממנו. במלחמה הנוכחית שפרצה ב-7 באוקטובר, ממשלת ישראל נכשלה ונכשלת מכל הבחינות הללו. חמישה שבועות לתוך המשבר, שהחל במתקפה הקטלנית ביותר שחוו יהודים מאז מלחמת העולם השנייה, הממשלה עדיין עוסקת בהקמת מנגנונים שיענו על צורכי האזרחים במלחמה, מנגנונים שקבוצות החברה האזרחית החלו בהפעלתם כבר מהיום הראשון למלחמה.

מהי הסיבה לכך? מדוע כשלה ממשלת ישראל באופן עמוק כל כך להגן על אזרחיה ולאחר מכן לסייע להם לאחר שהותקפו באכזריות?

לפני ה-7.10 הכריזה ממשלת ישראל מלחמה על המוסדות הדמוקרטיים בישראל, ובראשם בית המשפט, על המערכות הביורוקרטיות, התקשורת הביקורתית, החברה האזרחית והאקדמיה. הממשלה יצאה כנגד המדינה: מוסדותיה (לרבות המשטרה והצבא), עקרונותיה (כפי שנוסחו במגילת העצמאות) וכנגד העיקרון המארגן של מדינות באשר הן: המונופול על השימוש הלגיטימי בכוח הכפייה. עיקרון זה נפגע כאשר מונה כשר לביטחון הפנים אדם שהגעתו להכרה הציבורית ראשיתה דווקא בערעור על מונופול זה; וכאשר לשותפו לדרך ניתנו סמכויות בתוך משרד הביטחון.

המלחמה של הממשלה במדינה באה לידי ביטוי בבוז עמוק כלפי מקצוענות ואנשי מקצוע, כלפי יריבים פוליטיים וכלפי האמת. לצד טינה, בוז הוא רגש או הלך-רוח המהווה מוטיב מרכזי במשטרים פופוליסטיים, כאלו שמחלקים את החברה ל-"אנחנו והם" (אנחנו, העם, והם, האליטות אויבות העם). בעוד שבעידן הפופוליסטי הבוז הוא רגש או נטייה הנפוצים בקרב אזרחים מן השורה, ניתן למצוא אותו גם בקרב ההנהגה והאליטה הפוליטית, העושות בו שימוש לצורך גיוס ההמונים.

ראשית, זהו הבוז למקצוענות. כלומר, זלזול במערכת הביורוקרטית המתבטא במינויים חסרים, דחיית מינויים ולבסוף במינויים פוליטיים לתפקידים בכירים; בהימנעות מעיסוק סדור ושיטתי בנושאים אסטרטגיים; ובחוסר נכונות לקבל עצות מגורמי-מקצוע חזקים, הנתפסים כ-"אליטה לא נבחרת" המנהלת את ה-deep-state, "המדינה שבתוך המדינה". כבר מהשעות הראשונות למשבר הורגש הצורך במנהיגות מקצועית ובעלת-יכולות – על-מנת להתמודד עם אתגרים חסרי-תקדים. ואולם, חלק מן התפקידים המובילים סורסו וסמכויותיהם הוגבלו או פוצלו; בחלקם הוצבו אנשים ללא שיעור קומה; וחלקם האחר כלל לא אוישו עד לאותה עת. הממשלה שדאגה להשמיץ את מוסדות המדינה ולהחלישם באופן מעשי, ״הופתעה״ מחולשתם כאשר היא נאלצה לגייסם למשימה שדורשת מוסדות חסונים ואפקטיביים.

שנית, בוז עמוק ליריבים פוליטיים, המתבטא ביצירת שסע חברתי חמור, כלי עבודה מרכזי של משטרים פופוליסטיים: אותה גישה של "אנחנו מול הם". שיסוע החברה פגע בחוסנה של ישראל בעיני אויביה: חלקם הכריזו לפני 7.10 ואחריו כי בנסיבות אלו החברה הישראלית נראתה להם שברירית מאי פעם. לנוכח הכרזות אלו מאשימים חברי הממשלה את תנועות המחאה באחריות לסדיקת דימוי החוסן של החברה הישראלית בעיני אויביה, תוך התעלמות מההפיכה המשטרית מרחיקת-הלכת שיזמה הממשלה.

שלישית, ומעל לכל, הבוז לאמת. כאשר הממשלה הנבחרת עסוקה בהכרעת "האליטות הישנות", וב"חשיפת המדינה שבתוך המדינה", האמת אינה אלא קריטריון מטריד וקטנוני. אפשר ששחיקה זו של האמת, יחד עם גורמים אחרים, תרמה אף היא להתהוות ה-"קונספציה" לגבי כוונותיו של החמאס; והקטינה את הסיכוי שיהיה מי שיערער עליה מבעוד מועד – במסדרונות הממשלה ובכנסת.

במצב דברים זה, שבו השלטון ממוקד במאבק במערכות המדינה, גם תשומת הלב הממשלתית נמוכה, וקיימת זמינות מוגבלת של השלטון להתמודד עם סוגיות אסטרטגיות; ונכונות מועטה להקשיב לעמדות מאתגרות ולהבחין באיתותים חלשים. ממילא הדבר בא לידי ביטוי גם בהגדרה אומללה של סדרי העדיפויות הממשלתיים.

הלקח ברור. פופוליזם – כהלך-רוח, כתרבות פוליטית, כסגנון וכשיטה משטריים – אינו רק איום על הדמוקרטיה הליברלית. זהו איום על המדינה. בטווח הקצר, הפופוליזם מציב מגבלות על יכולתה של המדינה לצפות ולמנוע משברים; ועל יכולתה להתמודד עמם ולהתאושש מהם. בטווח הארוך זהו מתכון לעיצוב המדינה כמדינה כושלת, כזו שבה משבר אינו עוד אירוע נדיר כי אם דרך חיים.