דו-שנתון חדש בנושאי דת ומדינה בישראל: המגמות והשינויים בסוגיות נישואין וגירושין, גיור, קבורה ושבת
35% מהנישואין בחו"ל הם של יהודים שהיו יכולים להינשא ברבנות אך בחרו שלא לעשות זאת • 19.8% מהעובדים הבוגרים עבדו בשנה האחרונה בשבת • 63% מכלל המתגיירים הן נשים • 4.3% מהיהודים נקברים בקבורה אזרחית • 77% מתקציב מוסדות הדת במדינה מתחלק בין המשרד לשירותי דת, המועצות הדתיות וחברה קדישא.
Photo by Africa Studio/Shutterstock
היום (א') מתפרסמים נתונים מתוך דו-שנתון דת ומדינה, מחקר נתונים מקיף של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בעריכת ד"ר אריאל פינקלשטיין, אילה גולדברג ועו"ד שלומית רביצקי טור-פז. הדו-שנתון מספק סקירה של הנתונים, המגמות והשינויים העדכניים ביותר המשפיעים על האיזון העדין בין דת ומדינה בחברה הישראלית, לרבות: נישואין וגירושין, גיור, קבורה ושמירת שבת בציבור.
תקציב כלל מוסדות הדת 2020: הנתונים שלהלן הם של תקציבי מוסדות הדת בלבד ואינם כוללים תקציבים נוספים המוקצים לשירותי דת שלא באמצעות מוסדות הדת.
תקציב מוסדות הדת בשנת 2020 עמד על 1.855 מיליארד שקלים. 77% ממנו מתחלקים בין שלושה מוסדות בלבד: המשרד לשירותי דת (512 מיליון שקלים), המועצות הדתיות (599 מיליון), וחברות הקדישא (313 מיליון). 7% (127 מיליון) מתקציב מוסדות הדת מיועד לציבור הלא-יהודי ומתחלק בין האגף לעדות דתיות במשרד הפנים (97 מיליון) ובתי הדין השרעיים והדרוזיים (30 מיליון).
תקציב שירותי הדת של המועצות הדתיות מתחלק בין שירותי מקוואות (21%, 171 מיליון), רבנות ונישואין (16%, 130 מיליון) וקבורה (15%, 115 מיליון). נוסף על כך, 18% מההוצאות הן על שכר לגמלאים.
אנשי דת המועסקים או ממונים ע"י המדינה: מספר אנשי הדת המועסקים או ממומנים על ידי המדינה עומד כיום על 1,272: 62% מתוכם הם רבנים, 28% אימאמים וסאיסים ו-10% נושאי משרה שיפוטית.
ייצוג נשים במוסדות הדת: במשרות הרבנות האורתודוקסית ובמשרות האימאמים והסאיסים מכהנים גברים בלבד. בשל תנאי הסף הדורשים הסמכה של הרבנות הראשית, נשים אינן יכולות להתמודד על תפקידי רבנות. באשר למשרות רבני הקהילות הלא-אורתודוקסיות הממומנות על ידי משרד התרבות והספורט, נמצא כי מתוך 46 משרות כאלה, 19 מאוישות על ידי נשים (41%).
גם למשרות שיפוט בבתי הדין הרבניים תנאי הסף אינם מאפשרים לנשים להתמנות, וכל הדיינים הם גברים. גם בבתי הדין הדרוזיים גברים מאיישים את כל תפקידי השיפוט (קאדי מד'הב). בבתי הדין השרעיים כיהנו בעבר רק גברים בתפקידי שיפוט (קאדי), אך בשנת 2017 מונתה לראשונה קאדית מוסלמית, ונכון לשנת 2022 היא היחידה מתוך 17 נושאי משרה שיפוטית.
אמון במוסדות הדת היהודיים: שום מוסד ממוסדות הדת היהודיים אינו זוכה לאמון של רוב הציבור היהודי. מתוך מוסדות אלו האמון הגבוה ביותר של הציבור הוא בשני מוסדות מקומיים: חברות הקדישא (45%) ורבני הערים (38%). מנגד, האמון במוסד דת מקומי אחר, המועצות הדתיות, נמוך יותר (28%), והאמון במשרד לשירותי דת הוא הנמוך ביותר מכלל המוסדות (24%). בחלוקה לפי רמת דתיות, מי שנותנים את מרב האמון ברבנות הראשית ובמשרד לשירותי הדת הם הציבור המסורתי-דתי והדתי-לאומי.
מספר הזוגות הנישאים במוסדות הדת בישראל נמצא לאורך השנים בעלייה הדרגתית ההולמת את גידול האוכלוסייה. עם זאת, בקרב הציבור היהודי ישנה מגמת ירידה הדרגתית משנת 2015, שבה הגיע מספר הזוגות הנישאים לשיא של 39,111 זוגות; בשנת 2019 עמד מספר הזוגות הנישאים ברבנות על 33,354, ובשנת 2020 ירד מספרם ל-27,006 (ככל הנראה בשל הקורונה). בקרב הציבור המוסלמי לא ניתן לראות ירידה ניכרת במספר הזוגות הנישאים.
מעוכבי חיתון: רישום לנישואין ברבנות אינו אפשרי למי שמוגדרים "מעוכבי חיתון", מכיוון שאינם רשאים להינשא על פי ההלכה. עיכוב נישואין יכול להיות מצב קבוע או זמני עד השלמת בירור. נכון לסוף שנת 2021 הופיעו ברשימת מעוכבי החיתון 6,725 נשים וגברים.
נישואין שלא במוסדות הדת: מלבד הנישואין הנערכים במסגרת הממסד הדתי, ישנם שני מסלולים חלופיים שהמדינה מכירה בבני זוג המשתמשים בהם כבעלי מעמד של נשואים: נישואין בחו"ל (לכלל הציבור) ומרשם ברית הזוגיות המיועד לחסרי דת.
מספר הזוגות שנרשמו כנשואים בישראל על סמך נישואין שנערכו בחו"ל יציב למדי לאורך השנים ועומד על כ-9,000 בשנה לאורך השנים 2019-2003, שהם 15% מהזוגות הנרשמים לנישואין בשנים אלה. בשנת 2020 ניכרה ירידה משמעותית ל-6,660, שסביר להניח שנובעת ממשבר הקורונה. מאז שנת 2001 נרשמו כנשואים במרשם האוכלוסין 166,363 זוגות שנישאו בחו"ל (לא כולל זוגות חד-מיניים). מתוך אלו 40% הם זוגות שבהם שני בני הזוג היו בעלי מעמד תושב בישראל בעת הרישום לנישואין (או מעט אחריו). שיעור הזוגות היהודים שנרשמו כנשואים בארץ על בסיס נישואיהם בחו"ל בשנת 2019, עמד על 5.6%.
ל-%51 מתוך הזוגות שנישאו בחו"ל, שבהם הדת של שני בני הזוג ידועה, הייתה אפשרות להינשא גם בארץ: 35% ממקרי הנישואין בחו"ל הם של יהודי עם יהודייה שככל הנראה ברוב המקרים יכולים להינשא ברבנות; וב-16% ממקרי הנישואין בחו"ל שני בני הזוג הם חסרי דת, שיש להם אפשרות להירשם גם במרשם ברית הזוגיות בישראל.
נישואין חד מיניים: משנת 2006 זוגות חד-מיניים שנישאו כדין במדינה זרה יכולים להירשם בישראל כנשואים. במהלך השנים מאז החל הרישום מספר הזוגות החד מיניים הנרשמים כנשואים בכל שנה עלה בהדרגה והגיע לשיא בשנת 2019, אז נרשמו 185 זוגות. בסך הכל נרשמו בישראל 1,151 זוגות חד-מיניים, מתוכם 704 זוגות של גברים (61%) ו-447 זוגות של נשים (39%).
זוגיות ללא נישואין: ניתוח סקר הוצאות משק הבית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעלה כי לאורך השנים ישנה עלייה הדרגתית וקבועה בשיעור הזוגות החיים במשותף ללא נישואין: מ-0.4% בשנת 1987 ל-5.2% בשנת 2020, שהם כ-96,555 זוגות. התופעה רווחת ביותר בחברה החילונית: 10% מהזוגות החילונים הם זוגות שמנהלים משק בית בלי להינשא. בנוסף, 34% מהזוגות החיים במשותף ללא נישואין הם הורים לילדים המתגוררים בבית.
נישואין וזוגיות בין בני דתות שונות: על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לתחילת שנת 2021 ישנם בישראל 1,747,195 זוגות נשואים. מקרב הזוגות שבהם לפחות אחד מבני הזוג יהודי, 6.4% הם זוגות של יהודי הנשוי לבן זוג שאינו יהודי: רובם המובהק (6.3%) הם של יהודי הנשוי ל"אחר" (חסר דת או נוצרי שאינו ערבי) ומיעוטם (0.1%) הם של יהודי הנשוי לערבי. מתוך היהודים הנשואים ל"אחרים" ב-88% מהמקרים (74,741 זוגות) מדובר ביהודי הנשוי לחסר דת, וביתר המקרים (9,658 זוגות) ביהודי הנשוי לנוצרי שאינו ערבי. ב-62% מהמקרים של נישואי יהודים עם לא יהודים, הגבר הוא יהודי והאישה אינה יהודייה. ניתוח הנתונים ברמת הפרט (ולא ברמת הזוגות) מלמד שמתוך כלל היהודים הנשואים בישראל 3.3% נשואים לאדם שאינו יהודי.
במספרים מוחלטים, נכון לשנת 2022 ישנם בישראל 85,235 זוגות הרשומים כנשואים שבהם אחד מבני הזוג יהודי והאחר אינו יהודי. נוסף לכך, ניתוח סקר הוצאות משק הבית לשנים 2020-2019 מלמד כי 9% (כ-8,700) מהזוגות החיים במשותף ללא נישואין הם זוגות של בן זוג יהודי ולא-יהודי.
מספר הזוגות המתגרשים נמצא במגמת עליה, ובשנת 2019 הגיע לשיא של 15,992 זוגות, מתוכם 12,336 יהודים (77% מהמתגרשים) ו-2,581 מוסלמים (16% מהמתגרשים) והיתר (7%) בני דתות אחרות, חסרי דת או זוגות שבהם בני הזוג אינם מאותה הדת. במהלך העשור האחרון, עלה מספר המתגרשים בקרב זוגות יהודים ב-14% ובקרב זוגות מוסלמים ב־44%. בקרב הציבור היהודי, שיעור הגירושין הגולמי (מקרי גירושין ל-1,000 נפשות באוכלוסייה) עומד על 1.8, ובקרב הציבור המוסלמי עמד על 1.6 בשנת 2019.
במקרי גירושין של זוגות יהודים בבתי הדין הרבניים, משך הזמן הממוצע לניהול תיק גירושין בהסכמה הוא מספר חודשים. בשנת 2012 הוא עמד על כשלושה חודשים (92 ימים), בשנת 2014 עלה לכארבעה חודשים (118 ימים) ומאז ירד בהדרגה עד לתקופה של כחודשיים (61 ימים) בשנת 2021.
גירושין בסכסוך: במקרים של גירושין שלא בהסכמת שני הצדדים, 73% מתביעות הגירושין המסתיימות בגט, מסתיימות בפרק זמן של שנה מאז הגשת התביעה, 18% בין שנה לשנתיים ו-9% לאחר יותר משנתיים מפתיחת התיק.
ישנן שלוש תחנות מרכזיות בהליך תביעת גירושין: פסק דין למתן גט, הטלת סנקציות ומתן הגט. בתיקים שבהם בתי הדין הרבניים מחליטים על מתן פסק דין למתן גט, עוברים בממוצע 259 ימים מזמן הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין. מבין התיקים שבהם ניתן גט לאחר פסק הדין מבלי שהוטלה סנקציה, נמצא כי עוברים עוד 97 ימים בממוצע עד למתן הגט. לעומת זאת, הטלת סנקציות היא תהליך ארוך בהרבה. בתיקים שבהם הוטלו סנקציות נמצא כי הסנקציה הראשונה בתיק ניתנה בממוצע 749 ימים, מעט יותר משנתיים, לאחר הגשת התביעה. בנוסף, בתיקים שבהם לאחר הסנקציה ניתן גט נמצא כי עברו בממוצע 305 ימים, מעט פחות משנה, בין הטלת הסנקציה הראשונה למתן הגט (ממוצע של שלוש שנים מהגשת התביעה למתן הגט).
תעסוקה בשבת: 19.8% מציבור העובדים בישראל מעל גיל 18 עבדו בשנה האחרונה בשבת: 12.6% מהשטח או מהמשרד ו-7.2% מהבית. ניתוח הנתונים בפילוח בין עצמאים לשכירים מלמד כי מתוך השכירים 18.8% עובדים בשבת, ואילו מתוך העצמאים 26.6% עובדים בשבת. בקרב יהודים שיעור העובדים בשבת עומד על 18.8% ובקרב ערבים על 24.9%.
מתוך השכירים היהודים שעבדו בשבת מהבית, 6% ציינו כי העבודה בשבת היא תנאי סף על מנת לעבוד במשרה; 23% ציינו כי העבודה בשבת איננה תנאי סף על מנת לעבוד במשרה, אך יש ציפייה ברורה שיעבדו בשבת; ואילו 71% ציינו כי הדבר נתון לגמרי לבחירתם.
תחום העיסוק של 19% מהעובדים בשבת הוא היי-טק וטכנולוגיה. מקרב העובדים בענף האירוח, התיירות, הפנאי והתרבות 54% עובדים בשבת, ובקרב עובדי כוחות הביטחון 45% עובדים בשבת.
בחלוקה לפי הכנסה, בקרב הציבור היהודי, העובדים בשבת הם מכל רמות השכר. רוב העובדים בשבת בקרב הציבור הערבי (64.5%) מרוויחים שכר הנמוך מ־8,000 ש"ח.
גיור: בחצי היובל שבין השנים 1996 ל-2021 התגיירו במערכי הגיור הרשמיים 101,609 איש ואישה. 82% המתגיירים התגיירו במערך הגיור הממלכתי, לעומת 18% שהתגיירו במסגרת מערך הגיור בצה"ל.
מספר המתגיירים שנולדו באתיופיה הוא הגבוה ביותר ועומד על 20,761. מספר המתגיירים שנולדו במדינות ברית המועצות לשעבר בשנים אלו עומד על 16,797, וסביר להניח שגם שיעור ניכר מקרב 10,128 המתגיירים שנולדו בישראל הם ממשפחות של יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר. בכל השנים שנבדקו, מספר הנשים המתגיירות היה גבוה ממספר הגברים המתגיירים, 63% מכלל המתגיירים.
גיורים לא רשמיים: לצד המערכת הממסדית של הגיורים הרשמיים, פועלים בישראל מספר גופים שעורכים גיורים באופן פרטי. גיורים אלו מוכרים לעניין זכאות לאזרחות מכוח חוק השבות ורישום במרשם האוכלוסין, אך אינם מוכרים על ידי מוסדות הדת של המדינה לענייני מעמד אישי ובפרט נישואין.
מאז הוקם מערך בתי הדין העצמאיים לגיור אורתודוקסי "גיור כהלכה" בשנת 2015 ועד סוף שנת 2021 התגיירו במסגרתו 1,503 מתגיירים. במסגרת התנועה הרפורמית התגיירו בשנים 2021-2015 1,342 אזרחים ועוד 183 תושבי ארעיים. מספר המתגיירים דרך התנועה המסורתית בשנים 2021-2017 עומד על 484 אזרחים ועוד כ-50 מתגיירים תושבי ארעיים.
בשנת 2021 שיעור המתגיירים בגיורים הלא רשמיים עמד על כ-17% מסך המתגיירים באותה שנה בישראל (לא כולל מתגיירים בבתי דין חרדים פרטיים שאין מידע אודות היקף הפעילות שלהם).
הכרה בגיורים בקרב הציבור: במסגרת הסקר נבחנה עמדתם האישית של המרואיינים היהודים בעניין הכרה שלהם בקבוצות שונות כיהודים: ילדים לאב יהודי ולאם לא-יהודייה; אנשים שעברו גיור שאינו אורתודוקסי; ואנשים שעברו גיור אורתודוקסי במסגרת שירותם בצה"ל. 70% מהמשיבים היהודים אינם רואים במי שנולד לאב יהודי ולאם לא-יהודייה יהודים, לעומת 26% הרואים בהם יהודים, ו-4% שאינם יודעים. גם בקרב הציבור החילוני ישנו רוב קטן (50% לעומת 44%) שאינו רואה באנשים אלה יהודים.
היחס של הציבור היהודי לגיור הלא-אורתודוקסי הוא אמביוולנטי: 44% מהיהודים אינם רואים במי שהתגיירו בגיור כזה יהודים, 40% רואים בהם יהודים, ו-16% אינם יודעים. גם בשאלה זו ניתן לראות מדרג ברור לפי ההגדרה הדתית, כך שככל שאדם קרוב לקצה החילוני בציר חרדי-חילוני הוא נוטה יותר לראות במתגיירים שעברו גיור לא-אורתודוקסי יהודים. בקרב הציבור החילוני ניתן לראות רוב ברור (67% לעומת 18%) הרואים במתגיירים אלו יהודים, ואילו בשאר הקבוצות הדתיות יש רוב למי שאינם רואים בהם יהודים (בקרב הציבור המסורתי הלא-דתי רוב קטן בלבד).
המרות דת אחרות: שלא כמו בהליכי הגיור, המדינה אינה מנהלת בעצמה הליכי המרות דת לדתות אחרות (מיהדות לדת אחרת או המרה בין אחת העדות הדתיות במדינה, כדוגמת המרה בין עדות בתוך הנצרות), אך היא מבצעת רישום של המרות הדת לצורכי מעמד אישי ומרשם.
מקרב 432 יהודים שביקשו להמיר את דתם בתקופה של חמש שנים (2019-2015), 359 (83%) ביקשו להמיר את דתם לאסלאם והיתר – לנצרות. לעומת זאת, בתקופה זו היו 84 בקשות של יהודים להירשם מחדש כיהודים לאחר שהמירו את דתם לאסלאם, ועוד 13 בקשות של יהודים לשוב ליהדות לאחר שהמירו את דתם לנצרות.
כמו בנוגע לגיור, מהנתונים עולה כי תופעת המרות הדת האחרות רווחת יותר בקרב נשים: מתוך 1,661 המרות דת בשנים הנזכרות, ב-1,127 מקרים (68%) אישה המירה את דתה, יותר מפי שניים מהיקף המרות הדת של גברים.
דפוסי צריכת כשרות: שיעור גבוה של 69% מהיהודים מקפידים ברמה מסוימת על אכילת מזון כשר: 46% טוענים כי הם מקפידים תמיד ועוד 23% מקפידים באופן חלקי. 35% מהיהודים השיבו כי הם אוכלים רק בבית עסק שיש לו תעודת כשרות שהם סומכים עליה, ועוד 22% שומרים על כשרות לפי הבנתם או לפי הצהרה של בעל בית העסק, גם אם אין לו תעודת כשרות. 43% היהודים הנותרים אינם בודקים כלל את מידת שמירת הכשרות של בית העסק.
בקרב הציבור החרדי, הדתי-לאומי והמסורתי הדתי יש רוב ברור למי שאוכלים רק בבית עסק שיש לו תעודת כשרות, ואילו בקרב הציבור החילוני לרוב המובהק (86%) אין עניין בתעודת כשרות או בהצהרה של בית העסק. הציבור המסורתי הלא-דתי נמצא בתווך, כך שלצד 28% המקפידים על תעודת כשרות, 50% שומרים על כשרות לפי הבנתם או לפי הצהרה של בית העסק, גם אם אין לבית העסק תעודת כשרות.
48% מהיהודים המקפידים על תעודת כשרות מדווחים כי הם סומכים על כל תעודת כשרות של הרבנות, 19% סומכים על רבנות מהדרין או על רבנויות ספציפיות, והשליש הנותר סומך רק על תעודות כשרות של בד"צים, מתוכו 22% סומך רק על בד"צים ספציפיים. בקרב הציבור החרדי רק 12% השיבו כי הם סומכים על תעודות כשרות ספציפיות של הרבנות ורק 1% סומכים על כלל התעודות של הרבנות.
נבדקה בסקר גם עמדתו של הציבור בעניין הכשרות של ארגון צֹהר, שהוא הגוף המרכזי המעניק כיום תעודות כשרות כחלופה למערך של הרבנות ולא כ"קומה שנייה". התרשים הבא מציג עד כמה המקפידים לאכול רק במקום שיש לו תעודת כשרות סומכים על כשרות צֹהר.
מקרב היהודים המקפידים לאכול רק במקום שיש לו תעודת כשרות, 37% השיבו כי הם סומכים על תעודת הכשרות של צֹהר, 11% פחות משיעור הסומכים על כל תעודת כשרות של הרבנות. בהשוואה בין הקבוצות הדתיות ניתן לראות שהציבור החרדי שולל את תעודת הכשרות של צֹהר לחלוטין; בציבור המסורתי פחות ממחצית מהמקפידים על תעודת כשרות סומכים על תעודת כשרות של צֹהר (39%); ואילו בציבור הדתי-לאומי והמסורתי הלא-דתי רוב המקפידים על תעודת כשרות סומכים על תעודת כשרות של צֹהר (52% ו-62%, בהתאמה).
הפער הקטן ביותר בין שיעור הסומכים על כל תעודת כשרות של הרבנות ובין שיעור הסומכים על תעודת כשרות של צֹהר הוא בציבור הדתי-לאומי: 60% מהציבור הדתי-לאומי סומכים על כל תעודת כשרות של הרבנות, לעומת 52% מציבור זה הסומכים על תעודת הכשרות של צֹהר.
חלאל: 66% מהציבור המוסלמי מקפידים תמיד על אכילת חלאל ועוד 23% מקפידים לפעמים. מקרב המוסלמים המקפידים תמיד על אכילת חלאל, 68% השיבו שבשר שיש לו תעודת כשרות נחשב בעיניהם מותר באכילה, 19% השיבו שלא ו-13% השיבו שאינם יודעים.
עסקים כשרים: 42% מהעסקים הכשרים נמצאים במרכז הארץ: 26% פועלים במחוז המרכז ועוד 16% במחוז תל אביב. במחוז ירושלים ויו"ש פועלים 18% מהעסקים הכשרים, ובכל אחד מהמחוזות דרום, צפון וחיפה פועלים 11%–16%.
נכון לנובמבר 2021 ישנן בישראל 467 חברות קבורה שקיבלו רישיון מהמשרד לשירותי דת או מהאגף לעדות דתיות במשרד הפנים. על פי נתוני הביטוח הלאומי, 439 חברות היו פעילות בשנת 2021.
מרבית הקבורה המבוצעת על ידי חברות הקבורה היא קבורה דתית יהודית, רק שיעור קטן מהנפטרים בציבור הלא-יהודי נקברים על ידי חברות הקבורה הרשמיות ובשנת 2020 הוא עמד על 17%.
לאורך השנים ניתן לראות עלייה בשיעור הנקברים בקבורה אזרחית, מ-1.8% בשנת 2000 ל-4.3% בשנת 2021. מתוך אלו, 64% נקברו על ידי חברות ייעודיות לקבורה אזרחית, לעומת 36% שנקברו על ידי חברות קבורה העוסקות בעיקר בקבורה של יהודים אך יש להן רישיון לעסוק גם בקבורה אזרחית (רובן מועצות דתיות). למראית עין לא ניתן לדעת אם הנקברים הללו הם יהודים או לא, אך ככל הנראה רובם המובהק הם יהודים או חסרי דת, ובפרט הנקברים על ידי חברות הקבורה היהודיות.
העדפות קבורה: 65% מהציבור היהודי, כמעט שני שלישים, מביעים העדפה לקבורה דתית, 12% מביעים העדפה ברורה לקבורה אזרחית ו-5% מעדיפים את שרפת גופתם. במענה לשאלה זו, 19% מהמשיבים בחרו במענה "לא יודעים/אין העדפה". נתוני המשיבים הערבים כמעט זהים לנתוני היהודים, כך ש-63% מביעים העדפה לקבורה דתית, 14% מביעים העדפה ברורה לקבורה אזרחית ו-5% מעדיפים את שרפת גופתם.
על רקע מצוקת הקרקעות בישראל המשרד לשירותי דת, באישור הרבנות הראשית, מקדם בשנים האחרונות מגוון שיטות של קבורה רוויה, וגופי הקבורה מעניקים שירותי קבורה בשיטות אלו ללא עלות או בעלות נמוכה יותר. שלוש שיטות הקבורה הרוויה העיקריות, הן קבורת מכפלה/זוגית/משפחתית (קבורה הזהה בתחילה לקבורת שדה של אדם אחד ולאחר כמה שנים נקבר על גבי הקבר קרוב משפחה נוסף), קבורה רמה (בקומות) וקבורת סנהדרין (כוכים). נוסף לכך, בשנים האחרונות נעשה ניסיון לקדם שיטת קבורה שהייתה נהוגה בתקופת המשנה והתלמוד בקרב יהודי ארץ ישראל. קבורה זו מכונה קבורת ארץ ישראל – ליקוט עצמות.
מתוך כל שיטות הקבורה הנזכרות השיטה היחידה שיש רוב בציבור שמסכימים להיקבר בה היא שיטת קבורת המכפלה: 51% מהציבור מסכימים להיקבר בקבורה זו (22% מסכימים מאוד ו-29% די מסכימים), לעומת 29% מתנגדים ו-21% שאינם יודעים. באשר לשאר שיטות הקבורה הרוויה, שיעור המסכימים להיקבר בהן דומה מאוד: 29% מסכימים להיקבר בשיטת קבורת ארץ ישראל – ליקוט עצמות, 30% בקבורת סנהדרין ו-33% בקבורה רמה. הדבר מלמד כי העובדה שהממסד הדתי אינו תומך כיום בשיטת ליקוט העצמות ואינו מקדם אותה, וכן העובדה שבניגוד לשיטות האחרות היא למעשה לא נהוגה כיום בפועל ואין לציבור היכרות ממשית איתה, אינן מפחיתות את מידת ההסכמה להיקבר בה לעומת שיטות אחרות שכן מקודמות על ידי הממסד.
מקרב כלל הנשים היהודיות הרלוונטיות 35% טובלות במקווה לפי ההלכה, ועוד 11% השיבו כי הן טובלות במקווה מדי פעם. 43% השיבו שהן טבלו במקווה רק פעם אחת, לפני החתונה, ועוד 11% השיבו כי הן מעולם לא טבלו במקווה. בחינת הנתונים לפי הגדרה דתית מעלה כי 85.5% מהנשים הדתיות־לאומיות טובלות במקווה לפי ההלכה, ועוד 11.5% טובלות במקווה מדי פעם. מנגד, בקרב הציבור החילוני רק 2% טובלות לפי ההלכה ו־3% מדי פעם. בתווך נמצאות נשים מסורתיות (דתיות ולא-דתיות) ש-31% מהן טובלות באופן קבוע לפי ההלכה ו־19% טובלות מדי פעם.
בחמש השנים האחרונות עמד התקציב השנתי הממוצע של המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים על 29 מיליון ש"ח (לא כולל הכותל המערבי, המתנהל בנפרד). 78% מהתקציב הועברו לצורך תחזוקה השוטפת של המקומות הקדושים היהודיים, ו-22% לצורך עבודות פיתוח. בתרשים הבא מוצג מידע על התפלגות התקציב בין האתרים השונים.
שיעור ניכר מתקציב המרכז הארצי למקומות הקדושים מוקצה לתחזוקה שוטפת ופיתוח של קבר רבי שמעון בר יוחאי שבמירון: 14-10 מיליון ש"ח בכל שנה. נוסף על כך, תקציב משמעותי מוקצה למקומות קדושים בירושלים.
הכותל המערבי: אתר הכותל המערבי הוא האתר המתויר ביותר מבין המקומות הקדושים בישראל וכן מבין כלל אתרי התיירות בישראל. הקרן למורשת הכותל המערבי אחראית לתחזוקה השוטפת של רחבת הכותל המערבי, לשיפור ופיתוח של רחבת הכותל וסביבתה, ופרויקטים חינוכיים, דוגמת סיורי קבוצות בעיר העתיקה, בכותל המערבי ובמנהרות הכותל. הקרן מתופעלת על ידי משרד ראש הממשלה, וכפופה גם לרשות החברות הממשלתיות. התרשים הבא מציג את התפתחות התקציב (הכנסות) של הקרן למורשת הכותל בשנים 2021-2017.
תקציב הקרן למורשת הכותל המערבי יציב למדי לאורך השנים ועומד על 90-85 מיליון ש"ח בשנה, מלבד ב-2020 שבה עמד על 63 מיליון ש"ח בלבד. הסיבה העיקרית לירידה בהיקף התקציב בשנה זו היא צמצום הפעילות החינוכית בכותל כתוצאה מהנחיות המאבק בנגיף הקורונה. בשנה זו נצפתה ירידה גם בהיקף ההכנסה מתרומות וקופות צדקה: בהשוואה לשנת 2019 ירדו ההכנסות מתרומות מ-4 מיליון ש"ח ל-1.5 מיליון ש"ח, ותקציב ההכנסות מקופות צדקה ירד מ-1.7 מיליון ש"ח ל-400,000 ש"ח. גם ממצאים אלו ככל הנראה מבטאים ירידה בכמות המבקרים ברחבת הכותל המערבי בשנת 2020.
לצד רחבת הכותל המערבי פועלת משנת 2013 גם רחבה בשם "עזרת ישראל", המתנהלת ללא הפרדה מגדרית ושטחה הוא כ-450 מ"ר. הרחבה מתוחזקת על ידי החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי (חברה ממשלתית). התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) מפעילה בהתנדבות ובאופן בלתי רשמי שירותים חינמיים של סיוע בעריכת טקסים ובאספקת תשמישי קדושה. מנתונים שהועברו מהתנועה, עולה כי עד סוף חודש נובמבר בשנת 2022, נרשמו דרך התנועה 1,950 טקסי בר/בת מצווה שנערכו ב"עזרת ישראל". לצד זאת, ישנם גם אירועים וטקסים הנערכים במקום באופן פרטי ואין עליהם רישום.
עו"ד שלומית רביצקי טור-פז, מנהלת מרכז ארווין וג'ואן ג'ייקובס לחברה משותפת במכון, אמרה כי: "מטרת הדו-שנתון היא לתרום לקבלת החלטות מושכלת ולעיצוב מדיניות מבוססת נתונים בתחום הסוער והרגיש של דת ומדינה בישראל, הנוגע הן לאזרחים היהודים הן לאזרחים הערבים". הנתונים נאספו ממגוון מקורות מידע: נתונים מינהליים; בקשות חופש מידע מגופים ציבוריים; איסוף עצמי של נתונים מהשטח; וסקר שערך מרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה. "אנו מאמינים כי המספרים עצמם מספרים את סיפורה של החברה הישראלית", המשיכה, "המורכבת ממגוון שבטים ונעה בין קיטוב לאחדות, בין קווי שבר למכנים משותפים".
ד"ר אריאל פינקלשטיין מוסיף: "דת ומדינה הוא נושא שנמצא תמיד בעניין הציבורי, וביתר שאת בשבועות האחרונים. מרבית הנתונים בדו-שנתון הם נתונים חדשים שלא פורסמו מעולם, וכן יש בו ניסיון לבחון נושאים שהעיסוק בנתונים עליהם נעשה בדרך כלל שלא מזווית של דת ומדינה, כדוגמת נישואין וגירושין, ולשפוך עליהם אור חדש. אנחנו מקווים שהתמונה המלאה יותר של החברה הישראלית והמרחב הציבורי שאנחנו מציגים כעת לראשונה, תייצר מצע נוח לדיונים של קובעי המדיניות, במטרה לייצר הזדמנויות לשיח בית הקבוצות וצמצום הפערים בעם".