העברת הסמכויות למשרד לביטחון לאומי תרמוס את שארית האמון במשטרה
כיום יש לשר סמכות להנחות את המשטרה בשאלות עקרוניות, אך אין לו מנדט לתת הוראות ביחס לחקירות קונקרטיות או לאופני הפעלת השימוש בכוח. שליטה פוליטית תפגע בעצמאותה ותהיה הרת אסון.
הצעת חוק המבקשת להכפיף את המפכ"ל לשר לביטחון לאומי המיועד איתמר בן גביר ולהקנות לו סמכויות נרחבות בקביעת מדיניות המשטרה נדונה בימים אלה בכנסת. סמכויות אלו חורגות מהמסורת המקובלת בישראל מאז הקמתה. יתר על כן, הן חותרות תחת ההיגיון המסדר של הפיקוח על גופי האכיפה בישראל.
סמכויות השר לביטחון פנים שייכות ל"משפחה" מיוחדת – סמכויות המוקנות לשרים העוסקים במערכות אכיפת החוק. בתי המשפט, מערכת התביעה, השב"כ והמשטרה – בכולן מוגבלת סמכות הדרג הפוליטי ביחס לסמכות הדרג המקצועי. הדוגמה המובהקת ביותר לגוף בעל עצמאות כזו היא התביעה הפלילית. החוק, הפסיקה, והנחיות היועץ המשפטי לממשלה מבהירות כי לתובע שיקול דעת נרחב בנוגע להעמדה לדין, שיקול דעת המופעל בלי כל כפיפות למדיניות הממשלה או להנחיותיו של שר כלשהו, לרבות שר המשפטים. ביחס לשב"כ אמנם נקבע בחוק כי השב"כ נתון למרות הממשלה, אולם, במקביל נקבע גם כי "השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים".
עצמאות גופי אכיפת החוק (וכאמור, ביניהם המשטרה) נובעת מכמה טעמים מרכזיים. הראשון, הוא החשש מניגוד עניינים אישי, דהיינו, שפוליטיקאים ינצלו את שליטתם בגופים אלה, למשל על מנת לסגור חקירות של מקורביהם האישיים או הפוליטיים, או לדאוג לחקירות נגד מתחרים של מקורבים כאלה.
הטעם השני להגבלת השליטה של פוליטיקאים ברשויות האכיפה הוא החשש מהגבלת התחרות החופשית בשוק הדעות, שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה. נבחר הציבור עלול להשתמש בכוחן של רשויות האכיפה על מנת להגביל את חופש הבעת הדעה וההתארגנות של מתחריו הפוליטיים, וממילא ביכולתם להציב אלטרנטיבה לשלטון. חשש זה מבוסס, כמובן, על דוגמאות היסטוריות רבות מהעולם בכלל וממדינת ישראל בפרט, שבהן נבחרי ציבור עשו שימוש פוליטי ברשויות האכיפה. כך בתביעות הפליליות נגד מתחריו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה, וכך בשימוש הפוליטי שעשתה מפא"י בשב"כ לריגול אחרי חברי כנסת מסיעת מפ"ם, וב"ענף הפוליטי" של המשטרה, שנשלח להתחקות אחר פעילות מפלגות חירות ומק"י בראשית ימי המדינה.
טעם שלישי לשמירה על עצמאות גופי האכיפה הוא החשש מפגיעה בקבוצות אוכלוסיה שהדרג הפוליטי איננו חפץ באמצעות מנגנוני האכיפה. קבוצות מוחלשות חשופות במיוחד לרדיפה על ידי הפוליטיקאים, ועל ידי גופי אכיפת החוק הנתונים לשליטתם. משטרה במדינה דמוקרטית אמורה לפעול בצורה ניטרלית, ללא כל העדפה פוליטית, ומתוך ייצוג של אינטרס הציבור בכללו.
כך לגבי רשויות כמו התביעה והשב"כ, וכך כמובן גם לגבי המשטרה. משטרת ישראל היא הגדולה ובעלת המשאבים הרבים ביותר מכל גופי האכיפה. ממילא, הסכנות הטמונות בשליטה פוליטית עליה גדולות ביותר. אין זאת אומרת שלשר הממונה על המשטרה לא צריך להיות כל תפקיד בהנחיית המשטרה. במצב הקיים היום לשר יש את הסמכות להנחות את המשטרה בשאלות עקרוניות, ואף להנחות אותה להתמקד בפעילות למניעת עבירות מסוימות. אך סמכותו של השר אינה כוללת התערבות בצורה שבה המשטרה מפעילה את סמכותה, וכמובן שלא מתן הוראות ביחס לחקירות קונקרטיות או לאופני הפעלת השימוש בכוח. כהגדרתה של ועדת החקירה לעניין אירועי אוקטובר 2000 (ועדת אור), לשר לביטחון הפנים "שמורה הזכות לקבוע את המדיניות של פעילות המשטרה ולפקח על ביצועה, ואף להתערב בסדרי העדיפויות של המשטרה, אך אל לו להתערב בפרטים הנוגעים לביצוע האופרטיבי".
בהצעת החוק שהגיש בן גביר אמנם מוגבלות סמכויות השר בכך שהוא לא יוכל להתערב בפתיחתם או בסגירתם של תיקים מסוימים, אלא רק בקביעת מדיניות בתחומי החקירות. אך כפי שהראינו לעיל, החשש מהתערבות השר רחב הרבה יותר מהחשש מהתערבות במקרה מסוים. לכן, הרחבת הסמכויות הנתונות לשר המופקד על המשטרה, כל שר, להתערב בהיבטים האופרטיביים של המשטרה עלולה להביא להתממשותם של תרחישים בלתי רצויים במדינה דמוקרטית (ויהודית).
השר יכול להורות, למשל, על דרכי הטיפול בהפגנות של מתנגדי הממשלה, על אי אכיפת חוקים מסוימים המפריעים במיוחד לתומכיה של הממשלה. השר גם יכול להורות על שיטור יתר כלפי קבוצות שונות. קיצורו של דבר, במקום המטרה המוצהרת להביא למשילות באמצעות המשטרה, פיקוח של הדרג הפוליטי עלול להביא להתמוטטות האמון במשטרה ככוח אכיפת חוק ממלכתי בישראל.
המאמר פורסם לראשונה ב-N12