הפיקציה המיניסטריאלית החרדית חייבת להיפסק
הפוליטיקאים החרדים-ליטאים מדגל התורה עדיין מתעקשים להימנע מכהונה כשרים בממשלה, גם אחרי פסיקת בג"ץ כי פיקציית "סגן שר בתפקיד שר" אינה חוקית. מי שמשתתף בשלטון, נדרש ליטול על עצמו בפה מלא גם את האחריות המתחייבת.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
האגדה מספרת כי בשעה שחזר נפוליאון לפריז, הוא נתקל במשלחת של יהודים שביקשה ממנו לעבור בדרך אחרת כדי שלא יקרע את חוט העירוב. נפוליאון שאל אותם מהו אותו חוט, והם הסבירו לו שהחוט נחשב כאילו יש כאן מחיצה שסוגרת את העיר להיחשב כרשות היחיד לעניין הלכות שבת. השיב להם נפוליאון שהוא בכל זאת יעבור שם, ואם ייקרע החוט, הם תמיד יכולים להחשיב זאת כאילו יש שם חוט.
החודש ניתנה תשובה לשאלה שולית-מינהלית לכאורה: האם חברי הכנסת של תנועת דגל התורה יטלו על עצמם באופן רשמי תפקידי שרים, או שמא ימשיכו בנשף המסכות שבו הם מתמנים לתפקידי שרים בפועל, אך לא נושאים, הלכה למעשה, בתואר. על המדוכה ישב מנהיג תנועת דגל התורה, הרב הגאון רבי גרשון אדלשטיין, וקבע כי ההכרעה האידאולוגית בעניין אי-קבלת תפקידים מיניסטריאליים עומדת בעינה, כך שחברי הכנסת של התנועה לא יכהנו כשרים באופן רשמי אלא ינהגו כמנהגם בעשרות השנים האחרונות, עד 2015, וייטלו על עצמם תפקידי שרים דה-פאקטו אולם לא דה-יורה.
הנימוק למנגנון המשונה הזה נעוץ בפשרה היסטורית שערכו האידאולוגים החרדים בינם לבינם מצפונם, מעין פשרה בין האידאולוגיה לפרקטיקה. לפי ההשקפה החרדית הרשמית, אסור להשתתף במנגנון הממשלתי של הציונים-החילונים וליטול חלק במערכת שאינה מכבדת את חוקי התורה. ההיתר להתאגד באופן מפלגתי ולרוץ לכנסת מנומק בכך שזהו צעד של התגוננות, שבאמצעותו יוכל הציבור החרדי לשמור שלא יחוקקו חוקים שיפגעו בציבור החרדי ובצביון הדתי של המדינה. בהתאם לכך, ההשתתפות החרדית במנגנוני השלטון אמורה להיות מינימלית עד לא קיימת. כל שעליהם לעשות הוא "לעמוד על המשמר שלא יחוקקו ח"ו כל מיני חוקים להדיח את כלל ישראל", כפי שקבע הרב שטיינמן זצ"ל במכתבו ערב בחירות 1995. מנגד, ברור שתפקיד ביצועי מעניק מוטת השפעה רחבה שבאמצעותה ניתן לדאוג באופן מיטבי לאינטרסים של הציבור החרדי. בעקבות כך, גובש פתרון ברוח אנקדוטת סיפור העירוב בו פתחנו - "ללכת עם" ולהצהיר "שהולכים בלי".
מן הראוי לציין כי הזירה הפוליטית היא האחרונה שבה הריקוד המשונה הזה עדיין מתקיים. בשנים האחרונות השילה העסקונה החרדית מעליה את מעטה האידאולוגיה שבמשך שנים עיכב אותה מליטול חלק במוסדות הלאומיים עתירי הממון, וכמפלגות אחרות, נגסה אף היא במערך הג'ובים העסיסי ב"מערכות האסורות". בנו של יו"ר ש"ס, ינקי דרעי, התמנה לחבר ההנהלה הציונית ובנו של ח"כ גפני התמנה ליועץ של סגן יו"ר קק"ל, שמואל ליטוב, גם הוא איש יהדות התורה. אולם כאמור, על אף שינוי המדיניות בכל הקשור לנטילת חלק במוסדות הציוניים, על פי החלטתו של הרב אדלשטיין, בכל הקשור לממשלה, הפסאדה תשמר.
ייתכן בהחלט שההחלטה הזו עתידה להיות תפוח האדמה הלוהט הראשון שיגולגל לפתחו של בג"ץ בכל הקשור להקמת הממשלה הנבחרת. כזכור, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד" כנגד יעקב ליצמן שכיהן כסגן שר בתפקיד שר במשרד הבריאות, פסק בג"ץ בשנת 2015 כי הפיקציה אינה חוקית וליצמן צריך להחליט אם ברצונו להתפטר מהמשרד או להתכבד ולכהן באופן רשמי בתפקיד שר. בעקבות כך ובאישור מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, התמנה ליצמן לשר הבריאות.
אין כאן רק בעיה חוקתית, ולמעשה מדובר בתמצית עומק המתח בין הציבור החרדי לכללי. ייתכן בהחלט שהציבור הכללי מוכן לקבל התבדלות מלאה. אם קבוצה כלשהי תבחר להתנתק מהמערכת המדינתית הכללית – לא להיות מושפעת מהחלטות הרוב ולא להשפיע עליו, לא ליטול ממנו ולא כלום ולא להעניק לו דבר - ההסדר יכול להתקבל על הלב, גם אם לא בשמחה. כת האמיש באמריקה היא דוגמה טובה לכאורה להסדר שכזה. אולם הדבר שאינו מתקבל על הדעת בשום פנים ואופן הוא ליטול חלק במנגנוני הכוח והשלטון מחד, אך לא לשאת באחריות הנדרשת מכך מאידך.
מנגנון הפיקציה הזה הוא הביטוי אולי המוצלח ביותר לבעיה. נטילת חלק במנגנוני הכוח מחייב הפנמה שהציבור החרדי הוא לא מושק'ה מהבדיחה היהודית המפורסמת, אלא הפריץ. לא ניתן להשפיע על הציבור הישראלי וליטול חלק במערך השלטון מבלי לקבל את נטל האחריות על המדינה ועתידה.
דינו של ההסדר הזה להידחות לא רק בשל פסיקת בג"ץ שהוקיעה את אי-חוקיותו, אלא בעיקר בגלל ההיגיון הפנימי שלו והרוח הנושבת ממנו. בעולם האמיתי לא קיימות פיקציות, ומי שנוטל חלק בשלטון עליו ליטול על עצמו במוצהר ובפה מלא גם את האחריות המתחייבת על כל המשתמע ממנה.
הכותב הוא עוזר מחקר בתוכנית חרדים במרכז ג'ואן וארווין ג'ייקובס לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה ודוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית
המאמר פורסם לראשונה באתר ynet