החוק הנורווגי: למרות החסרונות, הכנסת לא תתפקד בלעדיו
על אף העלות השנתית הגבוהה על כל ח"כ – כ-1.7 מיליון ש"ח – והכהונה של הח"כים הנורווגים "על תנאי", החוק קריטי להגדלת מספר הח"כים הפנויים לעבודה פרלמנטרית משמעותית.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
החוק הנורווגי מאפשר לחלק מהשרים וסגני השרים להתפטר מהכנסת – ולשוב ולכהן בה באותה הקדנציה, אם עזבו את הממשלה. חוק יסוד: הכנסת קובע נוסחה מורכבת לחישוב מספר המתפטרים המקסימלי מכל סיעה, בהתאם לגודל הסיעה. כיום עומד מספר המתפטרים המקסימלי על חמישה שרים וסגני שרים בסיעות גדולות, ולפי השמועות יש כוונה להגדילו לשבעה. כך, אם בכנסת הקודמת התפטרו 21 שרים וסגני שרים מהכנסת במסגרת החוק, והוחלפו ב-21 ח"כים "נורווגים" חדשים – סביר שעכשיו המספר יהיה גדול עוד יותר.
לחוק הנורווגי יש חסרונות רבים ומשמעותיים. מבחינה כספית, יש לו עלות של כ-1.7 מיליון ש"ח לשנה על כל ח"כ נורווגי – בכנסת הקודמת היה מדובר בכ-35 מיליון ש"ח לשנה בסך הכל. נזק נוסף הוא נתק כמעט מוחלט בין חברי הממשלה שהתפטרו ובין הח"כים: חברי הממשלה כבר לא טורחים להגיע למשכן הכנסת, והיחסים הלא-פורמליים החשובים שבעבר התקיימו בין השרים והח"כים – שבמסגרתם היו יכולים הח"כים להעלות צרכים ובעיות של הציבור ולבקש מהשרים מידע – כמעט ונעלמו.
אבל ככל הנראה החיסרון המשמעותי ביותר הוא שהח"כים ה"נורווגים" נתפסים כח"כים "על תנאי": כיוון ששרים רק רשאים אך אינם חייבים להתפטר מהכנסת, הרי שחברי הכנסת הנורווגים חייבים את כהונתם בכנסת לטוב לבם של חברי הממשלה שבחרו להתפטר. יותר מכך: חברי הכנסת הנורווגים יודעים שאם חברי הממשלה יעזבו את משרדיהם ויחזרו לכנסת – הם-עצמם יעזבו את הכנסת. כך קרה בממשלה הקודמת: כשח"כ אלי אבידר מישראל ביתנו התמנה לשר והתפטר מהכנסת, נכנסה במקומו הבאה ברשימת המועמדים של המפלגה, שרון רופא-אופיר. אבל בהמשך התפטר אבידר מהממשלה וחזר לכהן בכנסת – ואז נאלצה רופא-אופיר לעזוב את הכנסת. מנגנון זה, המכונה "הדלת המסתובבת", עלול לפגוע באופן משמעותי באוטונומיה של חברי הכנסת הנורווגים וביכולתם לבקר את הממשלה.
ועם כל זאת – עדיין מדובר בחוק הכרחי. יש לו יתרונות שונים, כמו העובדה ששרים שהתפטרו מהכנסת יכולים להשקיע את כל זמנם בעבודה מיניסטריאלית. אבל מעבר לכך, הוא הכרחי כדי להגדיל את מספר חברי הכנסת שפנויים לעבודה פרלמנטרית משמעותית.
אם הכנסת מונה 120 ח"כים, ומספר השרים וסגני השרים עולה על 30 – המשמעות היא שנותרים פחות מ-90 ח"כים לעבודה פרלמנטרית משמעותית. עומס העבודה המוטל במצב כזה על חברי כנסת הוא אדיר, במיוחד בוועדות הכנסת: בעבר כבר קרה שחברי כנסת כיהנו במקביל בחמש-שש ועדות ואף יותר. ברור שאי-אפשר להתעמק ולהתמחות בעבודה הוועדות במצב כזה, וגם יכולתם של הח"כים להשקיע בכל הנוגע להצעות חוק, שאילתות, הצעות לסדר היום וכו' – מוגבלת מאוד.
כלומר: כל עוד כנסת ישראל קטנה וכל עוד הממשלות גדולות (מאוד) – אין ברירה אלא להשתמש בחוק הנורווגי. אחרת – הכנסת פשוט לא תוכל לתפקד.
אבל במקביל צריך למצוא פתרונות שיפתרו לפחות חלק מהכשלים. פתרון אחד הוא אימוץ חוק נורווגי "מלא" – שיחייב את כל השרים וסגני השרים להתפטר מהכנסת. הדבר יגדיל עוד יותר את מספר חברי הכנסת הפנויים לעבודה פרלמנטרית, וגם יחזק במידת מה את העצמאות של חברי הכנסת הנורווגים – שכן ההחלטה של שר וסגן שר להתפטר כבר לא תהיה תלויה ברצונו הטוב, אלא חובה חוקית. בהקשר זה צריך לציין שבכל הדמוקרטיות שבהן קיים חוק נורווגי – נורווגיה, הולנד, בלגיה, שבדיה, פורטוגל, אסטוניה ועוד – מדובר בחוק "מלא".
בטווח הארוך, יש לשקול לקדם מהלך רחב של הגדלת הכנסת. הכנסת היא אחד מהפרלמנטים הקטנים בעולם, גם במספרים מוחלטים וגם בהשוואה לגודל האוכלוסייה. גם אם יאומץ חוק נורווגי מלא, עדיין היא תתקשה לבצע את כל משימותיה. הגדלה משמעותית של מספר חברי הכנסת (למשל ל-180) לא רק תאפשר לחברי הכנסת לבצע את עבודתם ביעילות וברצינות תוך התמחות בנושאים ספציפיים, אלא גם תאפשר לבטל את החוק הנורווגי ובכך לנטרל את הבעיות שהוא גורם. אבל כל עוד הצעד הלא-פופולארי של הגדלת הכנסת לא מתרחש – אין ברירה אלא להמשיך עם החוק הנורווגי.
המאמר פורסם לראשונה באתר ynet