האירועים בגבעת הקפיטול וההגנה על המשטר הדמוקרטי

במקום שמנהיג שיש לו אוהדים רבים טוען שהבחירות נגנבו, כמעט בהכרח יהיו מי שיפעלו באלימות או באיומים כדי למנוע העברה של השלטון לאלה שבאמת זכו בו. את המעשים הנעשים על ידם ואת ההסתה למעשים אלה, יש לראות לא כסתם מעשים של אלימות ואיומים אלא כהתקפה נגד המשטר הדמוקרטי. התקפה כזו חייבת להיות מוגדרת כעברה פלילית חמורה

וושינגטון הבירה - 6 בינואר 2021: תומכי טראמפ מתפרעים בקפיטול ארה"ב | shutterstock

האירועים בגבעת הקפיטול ביום 6 בינואר 2021 (מועד שייכנס לספרי ההיסטוריה ולא במהרה יישכח בימי חיינו) מחייבים לבחון האם הדמוקרטיה הישראלית, כמו גם דמוקרטיות אחרות, ערוכות להתמודד משפטית עם אירועים מעין אלה. האם המשטר הדמוקרטי מוגן די צורכו?
קיימת נטייה לייחס חשיבות גדולה יותר לאינטרסים של הפרטים מאשר לאינטרסים הציבוריים. שונה המצב כאשר מדובר בהגנה על קיומו ותפקודו של המשטר הדמוקרטי. ללא משטר מתפקד כזה, נחשפים האינטרסים של הפרטים, ובמיוחד חירויות היסוד, לסכנה חמורה ביותר.

המעיין בחוק העונשין שלנו יגלה כי המשפט האנגלי עדיין מלבלב אצלנו, באמצעות העבירה המיושנת של מעשי המרדה (סעיף 133 לחוק העונשין). בהבדל מהניסוח הרגיל של עברות פליליות שמשרטטות את הביצוע המושלם של העברה, כאן נמנע המחוקק מכך, והוא מתייחס רק למעשים בדרך אל ההמרדה: "העושה מעשה לשם המרדה, או מנסה, מכין עצמו או קושר קשר עם חברו לעשות מעשה כאמור, דינו - מאסר חמש שנים". כלומר, במקום שהשלבים המוקדמים ייגזרו מן העברה המושלמת כמו תמיד, כאן העברה המושלמת, ככול שניתן בכלל לדמיין אותה, נגזרת מן השלבים המוקדמים של ניסיון והכנה לביצועה.

ומהי אותה המרדה?

"להמריד- לפי סעיף 136 לחוק – הוא אחת מאלה:
(1) להביא לידי שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין;
(2) להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים בלתי כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין;
(3) לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ;
(4) לעורר מדינים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין."

ריח עובש חריף עולה מן ההגדרה הזו שהיא טובלת כול כולה בהגנה על משטר בלתי דמוקרטי ואינה מתיישבת עם דמוקרטיה, שבה מותר לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב התושבים, ואף להביע אי-נאמנות לרשויות המדינה כל עוד לא מתלווה לכך אלימות. גם רגשות כמו שנאה או בוז אינם, כשלעצמם, עניינו של המחוקק. עקב כך, ניטלת מן האיסורים הקיימים החיוניות שלהם, אולי גם עצם הלגיטימיות שלהם. גם בית המשפט העליון העיר בעבר מספר פעמים על אופייה האנכרוניסטי של עברת ההמרדה - עברה שצריכה להיעלם מספר החוקים שלנו. כך, למשל בעניין כהנא נקבע "מן הראוי הוא לשקול את ביטולה של עבירת ההמרדה שבחוק העונשין שלנו והחלפתה בעברה התואמת את משטרנו. ניסוחה של העברה עמום מדי וגבולותיה רחבים מדי. היא משקפת תפיסת עולם שאינה דמוקרטית. היא תואמת שלטון מנדטורי, שאינו שלטונו של העם, על-ידי העם, למען העם. היא אינה מעניקה משקל מספיק לחופש הביטוי".ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535, 584; וראו גם דנ"פ 1789/98 מדינת ישראל נ' כהנא, פ"ד נד(5) 154, 158. בית המשפט הסתמך, בין השאר, על מחקרנו: הסתה, לא המרדה (נייר עמדה מס' 7). אומנם סעיף 138 קובע שביקורת ותעמולה חוקית לא נופלות בגדר האיסור, ולפי סעיף 135 לא יוגש כתב אישום אלא תוך שנה מיום ביצוע העברה והגשת כתב אישום מותנית בהסכמה בכתב של היועץ המשפטי לממשלה, אולם אין בדרישות אלה כדי לרפא את האופי האנטי-דמוקרטי של איסורי ההמרדה ואת הפגיעה בעקרונות יסוד של המשפט הפלילי. מה שאמור לשלוט בדמוקרטיה החוק, כביטוי לרצונם של האזרחים, ולא היועץ המשפטי לממשלה. לכן, החוק חייב להגדיר בבהירות האפשרית את יסודות העבירה. מכאן שעל פרק ההמרדה להתבטל, אבל רק אחרי שיוחלף בהגנה ראויה על המשטר הדמוקרטי.

בנוסף על כך אוסר חוק העונשין (סעיפים 150-145) על כל צורה של התאגדות (לרבות נגזרת שלה כגון סניף ומרכז) המטיפה, מסיתה או מעודדת לאחת הפעולות האסורות האלה: למוטט את סדרי השלטון בישראל במהפכה או במעשי חבלה; להפיל בכוח או באלימות את הממשלה החוקית של ישראל או של מדינה אחרת או של כול ממשל מאורגן; [המלים האחרונות החל מ"של מדינה אחרת" אינן הלצה או תוספת שהמצאנו, כך כתוב בחוק]... מול ההתאגדויות האסורות הללו מפגין המחוקק מתינות מופלגת - עונשו של חבר בהתאגדות כזו הוא עד שנת מאסר; ומי שמטיף או מעודד לעשיית אחת הפעולות הללו צפוי לעונש מקסימלי של שלוש שנות מאסר, קרי: האיסורים אינם מסווגים כפשעים אלא כעוונות בלבד. . סיווג זה של העברות והתגובה העונשית הכה קלה מעוררים רושם של אי התייחסות רצינית לאיסורים עצמם.

הצעה לרפורמה בתחום ההגנה על המשטר הדמוקרטי באמצעות איסורים עונשיים מצויה במחקר מדיניות של המכון שנכתב על ידינו לפני כשלוש עשרה שנה. בהבדל מהגנה על משטרים עריצים שבהם מתמקדת ההגנה בשליט, המשטר הדמוקרטי בנוי על ריבוי רשויות שלטון וביזור הכוחות השלטוניים ביניהם. הפגיעה במשטר הדמוקרטי יכולה לכן להתבטא בפגיעה באחד ממוסדות השלטון ואף במרכיבים ובאורגנים של המוסד השלטוני. ואין היא חייבת ללבוש דווקא את הצורה החמורה של מיטוט סדרי השלטון או הפלה בכוח של הכנסת ו/או הממשלה. הפגיעה במוסדות השלטון יכולה לבוא מבחוץ אך היא עשויה להגיע גם מלב השלטון עצמו. כאשר היא מן הסוג השני היא קשה וחמורה במיוחד, משום שהיא יוצרת אי בהירות ומבוכה בקרב הציבור, וזו עלולה לפקוד גם את כוחות הביטחון. מצב דברים בו לא ברור מי תוקף את הדמוקרטיה ומי מגן עליה עלול להביא להרס המשטר הדמוקרטי, ואף למלחמת אזרחים.

בהקשר של אירועי הקפיטול, לא ברור כלל שהמעשים שנעשו שם נכנסים לגדר האיסור על המרדה (סעיף 133), למרות היקפו הרחב מאד, או לגדר האיסורים שעניינם התאגדויות אסורות (סעיפים 150-145). לעומת זאת, הם נכנסים כמו כפפה ליד, לעברה המוצעת על ידינו: האוסרת על שימוש באמצעי פסול (כדוגמת אלימות או איום באלימות) במטרה לפגוע ביכולת התפקוד של מוסד שלטוני, לרבות מניעת פעולתו או הנעתו להפעיל את סמכותו בדרך מסוימת ומתוך אילוץ. הצענו להגן באופן דומה, ברמת ענישה נמוכה יותר, גם על החברים במוסדות שלטוניים (להבדיל מהמוסד ככזה) מפני סחיטה המופעלת עליהם. לא רק המעשים האלה אמורים להיות אסורים, לפי הצעתנו, אלא גם ההתארגנות המוקדמת לשם עשייתם, מעשי הכנה לשם קידומם והסתה לביצועם.

יש מקום לחשש שמה שראינו בקפיטול איננו אירוע חד פעמי ובלתי חוזר. המלכוד בו נמצאים מנהיגים פופוליסטים עקב התרחיש של בחירות הוא קשה ביותר. הם הרי מדברים בשמו של העם, הם ורק הם מייצגים אותו. זו היומרה הבסיסית המאפיינת את שיחם ואת הגיון קיומם הפוליטי. לכן, אין הם יכולים להרשות לעצמם הפסד בבחירות, שכן הפסד כזה מפריך את יומרתם היסודית ושומט את הקרקע מתחת לרגליהם. לכן, הם צריכים להנדס את תוצאות הבחירות לטובתם וכול האמצעים עשויים להיות כשרחם לשם כך. אך אם לא צלחה דרכם - חזקה עליהם שיתכחשו לתוצאות הבחירות על ידי הטלת דופי בהליך הבחירות. וכבר ראינו סימנים מוקדמים לכך אצלנו, שצריכים לשמש אות אזהרה לכולנו. במקום שמנהיג שיש לו אוהדים רבים טוען שהבחירות נגנבו, כמעט בהכרח יהיו מי שיפעלו באלימות או באיומים כדי למנוע העברה של השלטון לאלה שבאמת זכו בו. את המעשים הנעשים על ידם ואת ההסתה למעשים אלה, יש לראות לא כסתם מעשים של אלימות ואיומים אלא כהתקפה נגד המשטר הדמוקרטי. התקפה כזו חייבת להיות מוגדרת כעברה פלילית חמורה.
הכוחות הפוליטיים בישראל המחויבים לדמוקרטיה חייבים להידרש לסוגיה זו מיד אחרי הבחירות ולסתום את הפרצה הזו, פרצה הקוראת למתנכלים לדמוקרטיה.