איזהו עשיר? בעל הדאטה

המשפט "העשירים נעשים עשירים יותר" מיוחס למשורר הבריטי הרומנטי בן המאה ה-18, פרסי שלי. למעשה, שלי עצמו הסתמך על ציטוט מפורסם מהברית החדשה, בפרק כ"ה מתוך הבשורה על פי מתי: "כִּי מִי אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ – יִנָּתֶן לוֹ וְיַעְדִּיף, וּמִי אֲשֶׁר אֵין־לוֹ – יֻקַּח מִמֶּנּוּ גַּם אֵת אֲשֶׁר לוֹ".

נזכרתי בציטוט הזה כשקראתי על המכרז לפיתוח והפעלה של יישומוני תשלומים לנסיעה בתחבורה הציבורית. הרעיון שמאחורי היישומונים הוא שכל מי שעולה לתחבורה ציבורית (רכבת, אוטובוס ועוד) יסרוק קוד המעיד היכן עלה והיכן ירד, וכך תירשם באפליקציה ההיסטוריה של נסיעותיו. בסוף החודש תיערך ההתחשבנות והוא יחויב בתשלום דרך כרטיס האשראי. כדי לבחור את מי שיספק את השירות הזה, נערך מכרז של הרשות הארצית לתחבורה ציבורית ונבחרו שלוש קבוצות: מוביט ופנגו בשיתוף עם ביט של בנק הפועלים; בנק דיסקונט, בשיתוף סלופארק והופ־און; וחברת ישראכרט.

עד כאן הכל בסדר. אלא שבדיקה של האותיות הקטנות מגלה כי שלושת המתמודדים שזכו הסכימו להציע את השירות למדינה חינם. אפילו לא שקל אחד תמורת פיתוח והפעלה של יישומון לגביית תשלומים על נסיעה בתחבורה הציבורית. מאחר שאין להניח שזהו אקט פילנתרופי, השאלה היא מה מצפות המתמודדות במכרז להרוויח כתוצאה מהפעלת השירות. יש לשער שמי שיפעיל את היישומון יוכל להניח את ידו (או את האלגוריתם שלו) על פרטיהם של כל משתמשי התחבורה הציבורית ומסלולי הנסיעות שלהם: לאיזה קו אוטובוס עלה הנוסע, היכן ומתי. זהו מידע החושף את סדר היום של משתמשי התחבורה הציבורית, אזור מגוריהם, פעילויותיהם וההרגלים שלהם.

על פי תנאי המכרז, המידע שייאסף מהנוסעים ישמש לצורך תשלום ותיקוף הכרטיס, אך אפשר להבין שהמפעילים יוכלו להציע שירותים נוספים על גבי אותו יישומון, ולבקש את הסכמת הנוסעים לשימושים נוספים במידע שלהם. הנה, אם כך, המודל העסקי המיועד ליישומון שאותו המדינה מקבלת חינם: מכירת פרסומות מבוססות מיקום; ועיבוד של הדאטה שייאסף יחד עם זה שנמצא גם כך ברשות הבנקים וחברות האשראי. מתברר שהמידע הזה הוא יקר ערך עבור הגופים הפיננסיים הגדולים במשק, כמו הפועלים, דיסקונט וישראכרט.

אפשר היה לפתח את הטור הזה לעוד קינה על כך שהמידע האישי שלנו אינו צריך להינתן חינם לרשויות השלטון רק מאחר שאנחנו משתמשים בתחבורה ציבורית, ובוודאי לא ליהפך למקור הכנסה עבור חברות מסחריות. אלא שהסיפור כאן רחב יותר, ונוגע לתחרות ולריכוזיות בשוקי דאטה. אנחנו חיים בעולם שבו מי שעשיר בדאטה, נהיה עשיר יותר. זאת, מאחר שדאטה שווה יותר כשהוא מתערבב עם עוד דאטה; מי שיש לו שליטה בהרבה דאטה הופך לבעל עדיפות בעולם המכונות הלומדות הזקוקות לנתונים כדי להתאמן; ובעל הדאטה מרוויח את "דיווידנד המעקב", כלומר את היכולת לעשות עוד כסף בשוק הפרסום, ומחזק את יכולות המסחר שלו "בחוזים עתידיים על התנהגות אנושית", כפי שמגדירה זאת פרופ' שושנה זובוף מהרווארד. כלומר, מעניק לעצמו את העוצמה הכלכלית המתלווה ליכולות חיזוי והשפעה על אנשים.

בכל ענפי הכלכלה - מביטוח ועד מידע בריאות, מנדל"ן ועד תחבורה, מאשראי ועד בנקאות, ומטלפוניה ועד שירותי גלישה – מתקיים שוק נוסף, אטרקטיבי, אחיד וענק שפעולות המסחר בו הן של קנייה ומכירה של דאטה. יצירת שליטה ריכוזית בשוק אחזקות זה עלולה לגרום לנזקים גדולים ולהתגלות כגורם נוסף של אי השוויון שמאפיין את תחילת המאה ה־21, ממש כמו המונופולים על התשתיות בתחילת המאה ה־20 או על התאגידים הפיננסיים בשליש האחרון שלה.

עד כה הכרנו שני טיפוסי אחזקות – פיננסיות וריאליות – וניסינו להפריד ביניהם כדי לפרק מוקדי כוח ולהבטיח איזונים ובלמים. אם איננו רוצים למצוא את עצמנו בעוד עשור עם כמה קבוצות המחזיקות בקומץ מונופולי דאטה ענקיים, עלינו להבין כבר כעת כי שוקי דאטה הם טיפוס שלישי של אחזקות. הדרך למנוע הקמת אימפריות דאטה עוברת בהתאמת חוק הריכוזיות לעולם הנוכחי והבנה שבדיוק כפי שלא רצוי שגוף אחד ישלוט באחזקות פיננסיות וריאליות, כך צריך להיות גם באחזקות דאטה.

חוק הריכוזיות עוסק, בין השאר, בחובה של כל משרד ממשלתי המבקש להקצות נכסים ציבוריים – רישיונות, חוזים או מניות בתשתיות חיוניות – לגורמים ריכוזיים במשק, לשקול שיקולי ריכוזיות כלל־משקית. מידע על אודות נוסעי התחבורה הציבורית, הנאסף כתנאי לשימוש באמצעי תחבורה אלה ונהפך בכך לנכס ציבורי, אינו שונה מכל נכס ציבורי אחר. יש לקבוע שגם אותו אסור למסור לבנקים או לחברות אשראי מבלי להביא בחשבון שיקולים של העוצמה המתלווה לאחזקות בדאטה. גם כשמדובר בדאטה ולא בכסף או בנכסים – אין צורך להפוך את העשירים לעשירים יותר.

פורסם לראשונה בדה מרקר.