ייצוא ביטחוני מסוכן

כללי הביטחון בישראל הנוגעים לייצוא ביטחוני דורשים עדכון. עכשיו זאת הצנזורית הצבאית, אבל הסיפור כאן הוא זה של הבכירים לשעבר במערכות הביטחון – בצבא, במשרד הביטחון, בשב"כ, במוסד ובמערך הסייבר - שבשם הניסיון הביטחוני שרכשו, מוכרים טכנולוגיות פוגעניות לאנשים רעים

Shutterstock

אין דבר סמלי יותר מאשר להפוך את הצנזורית הצבאית לאחראית קשרי הממשל בחברה כמו NSO, חברת הענק המסתורית שמאחורי מסך עבה של הסתרה מוכרת טכנולוגיות "סייבר התקפי". זו החברה שקיים פער גדול, אם להיות עדינה, בין הרטוריקה שלה (בסך הכל מוכרת טכנולוגיות ביטחון ושיטור לממשלות שונות ולא אחראית על השימושים בהן) לבין המעשים שלה בפועל (מכירת טכנולוגיות ריגול למדינות דיקטטוריות, ופגיעה בזכויות אדם, רגולטורים, שומרי סף ועיתונאים). כך, לפי דברי הרפורטר של האו"ם לענייני חופש ביטוי ופרטיות, פרופ' דייויד קיי, לפי מסמכים של ארגונים כמו אמנסטי אינטרנשיונל והאגודה לזכויות אזרח בארצות הברית, ולפי תחקירי ערוץ NBC, "הארץ", "דה מרקר" ו"טיימס אוף איזראל", ואפילו לפי טענת חברת פייסבוק-וואטסאפ בתביעה שהגישה לאחרונה.

יש כנראה בישראל כללים בנוגע לייצוא בטחוני, אבל לפחות לפי הדו"ח של פרופ' דייוויד קיי, הם דורשים חידוד ועדכון. יותר מזה - היועצים, אנשי קשרי הממשל וחברי הבורד של החברות המייצאות טכנולוגיות ביטחוניות, הם "לשעברים" מצמרת מערכת הביטחון, וזה אולי עושה רושם על משקיעים ולקוחות ועל פקודים ממערכת הביטחון, אבל רובם מהגרים דיגיטליים ולא בטוח שיש להם ידע מספיק כדי להבין את ההקשרים האתיים החדשים.

הנה כמה הצעות להקשרים חדשים כאלה: ראשית, הפיקוח על טכנולוגיות שנעשה בהן שימוש לצורך שיטור-פנים משטרתי פלילי, צריך להיות שונה בתכלית מזה שמוחל על שימושים ביטחוניים. כשביטחון ושיטור הולכים יחד, גם המעבר משמירה על הסדר הציבורי לפיקוח על דיסידנטים מאד קרוב. לפי מה שאפשר ללמוד מהאתר של חברתNSO , הכנסים הבאים שהיא עומדת להציג בהם משקפים בדיוק את חוסר ההפרדה בין הביטחוני והפלילי. שנית, צריך להפיג את הערפל בין איסוף, הגנה והתקפה. מי שמספק היום טכנולוגיית חדירה למערכות כדי להשיג נתונים ומידע לא עוסק רק בפעולה התמימה הקרויה "איסוף", אלא במכירת אמצעים שלא שונים בהרבה מחדירה לגופם של בני אדם. שלישית, האתגר האתי בהגדרת "רב שימושיות" בטכנולוגיות הופך להיות משמעותי. אי אפשר להסתפק בטיעון שלפיו "אנחנו מוכרים טכנולוגיה אבל לא אחראים על השימושים בה". 

אולי השוט האתי יבוא מצד חברות בינלאומיות שיש להן אתוס אזרחי או אינטרסים אזרחיים ויתבטא בתביעות כגון זו של פייסבוק נגד NSO  או בחקירות כגון זו של מייקרוסופט נגד אניוויז'ן. אבל ספק האם יתרונה של הצנזורית בן אברהם כמי שצמחה רק בצבא הוא דווקא במרחבים האלה. יש לשער, שבדיוק כפי שנציב מס הכנסה לשעבר מייצג לקוחות מול מס הכנסה בהווה, כך גם הציפיה ממנה תהיה לעבוד מול מערכת הביטחון.

וזה לוז העניין: בשביל להתקיים, אתיקה צריכה תמריצים. בדרך כלל מדובר באיום ברגולציה או בלחץ ציבורי. אלה, לא יכולים להתקיים בעולם ללא שקיפות. העירוב בין עבודה עבור, וקשרי עבר עם, מערכת הביטחון – נעשים לרוב מאחורי מסך שחור ועבה של הסתרה ובוודאי בהיעדר כפיפות לחוק חופש המידע. איך נדע אלו טכנולוגיות שיש להן נגיעה ביטחונית, משרד הביטחון מאשר למכור, ולמי? איך נדע מתי החברות משרתות את המדינה ומתי את עצמן, ומי קובע את זה בכלל? ומה קורה למערכת הביטחון עצמה בגלל ה"מעבר הבטוח" וההגירה של אנשיה לתעשיית הטכנולוגיה? איך זה משפיע פנימה, על השאלות באלו טכנולוגיות בוחרת מדינת ישראל להשקיע, את מי היא מכשירה ומה היא רוכשת? הקרבה בין קבלת החלטות לבין שחיתות נראית פתאום מסוכנת והמושג "רגולטור שבוי" מקבל טוויסט בטחוני.

חובה לדרוש רגולציה מהודקת יותר על ייצוא טכנולוגיות ביטחוניות, וחובה לא פחות חשובה לדרוש שקיפות של התהליכים האלה. את החגיגה של ה"לשעברים" שמייצגים חברות מול המשרד, צריך להוציא אל אור השמש. הפעם זאת הצנזורית הצבאית, אבל הסיפור כאן הוא זה של הבכירים לשעבר במערכות הביטחון – בצבא, במשרד הביטחון, בשב"כ, במוסד ובמערך הסייבר - שבשם הניסיון הביטחוני שרכשו, מוכרים טכנולוגיות פוגעניות לאנשים רעים. והאמת היא שמותר לנו גם לומר להם: לא עליכם תהא גאוותנו, למרות התמריץ הכספי הנדיב שאתם מקבלים.