להתפלל עם העבריינים

"על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", נאמר מחר בתפילת כל נדרי, הפותחת את תפילות יום הכיפורים. אבל מי הם אותם "עבריינים"?

המאמר התפרסם לראשונה במקור ראשון

בערב יום הכיפורים יתכנס רוב רובו של העם בבתי הכנסת ויאמר, שלוש פעמים רצופות, את המילים העתיקות, הסתומות: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". מה פירוש עניין זה? האם הוא נוגע לחיינו או שמדובר בנוסח ישן, אנכרוניסטי, שנאמר מתוך שמרנות גרידא? ובכלל, מיהם העבריינים? ומדוע אנו חוזרים על כך שלוש פעמים?

יש להקים גשר פרשני מוצק בין המלים הללו לבין מציאות החיים העכשווית ולהפוך אותן לרלבנטיות. הרצון לשתף את העבריינים בתפילה עוסק בשלושה סוגים של משמעות, שעל מנת להדגיש כל אחת מהן בנפרד, אנו חוזרים על התפילה שלוש פעמים.

ראשית, כפשוטו, המתפללים העטורים בטליתות מצרפים לטקס בבית הכנסת, במועד המכריע של פתיחת יום הדין, את האחר, יהא אשר יהא. הפתיחות כלפי הזולת היא ברמה הגבוהה ביותר משום שהיא מחבקת גם את מי שעל פי סולם הערכים שלי הוא "עבריין". האחרות הנורמטיבית איננה מפרידה ביננו אפילו ברגע האינטימי ביותר. קבלת האחר איננה מותנית בשום פעולה מצידו. זהו אקט של שותפות עמוקה, הומניסטית, לצורך עמידה יחדיו בפני האל, בלי היררכיות כלשהן.

שנית ועמוק יותר, הצירוף של העבריין לתפילה איננו מעשה של נדיבות או סובלנות כלפי האחר. הצירוף הוא צורך שלי כי אני זקוק לו. המפגש עם זולת – אפילו מי שאני רואה בו עבריין – הוא מפגש חשוב לא רק למענו אלא דווקא עבורי. האני הפנימי שלי מתברר לי, מתחדד, מקבל פשר, כשאני פוגש את האלטרנטיבה התרבותית. לדיאלוג עמה, גם אם הוא כואב, יש ערך מפרה, בבחינת עושר שמור לבעליו לטובתו. אכן תפילה הנאמרת על ידי קבוצה הומוגנית הינה דלה יותר וחיונית פחות מאשר תפילה שנרקמת מריבוי קולות זהותיים נבדלים. הדרת החריג מבית הכנסת מאפשרת הרמוניה קהילתית, על יתרונותיה, אך הכללתו היא התבלין הנדרש לתפילה כדי שתקבל את ממדי העומק של החוויה במלאותה. הדיסהרמוניה היא מפתח הקול הבוקע שערי רקיע.

המשמעות השלישית של התפילה עם העבריינים מחייבת התבוננות פנימה, אל הנפש הפרטית של המתפלל. העבריין, במקרה זה, איננו האחר, אלא הוא חלק ממני. בכל אחד מאתנו יש חלקי אישיות ראויים וחלקי אישיות בעייתיים. כשאנו מתירים להתפלל עם העבריינים אנו מתירים לעצמנו להביא לתפילה את כל חלקי האישיות שלנו, כולל אלו שאיננו גאים בהם. כמאמר חז"ל: "בכל לבבך" - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. המאמין איננו ממדר את עצמו מול האל, אלא פוגש בו במלאותו הפגומה.
יוצא, אם כן, שתפילה שיש בה עבודה של שפיכת הנפש, היא תפילה שמתקיימים בה שלושת מישורי המשמעות גם יחד: היא פתוחה כלפי האחר ומקבלת אותו, היא יונקת משמעות מהאחר וצומחת בעקבות זאת, והיא מכניסה אל בית הכנסת את החלקים האחרים הפנימיים של המתפלל.

בתהליך אנושי רגיל של עשיית משפט הכול זכאים עד שיוכח אחרת. לכן, אדם נורמטיבי איננו נשוא של המשפט. מנגד, בעולם הרוח הדתי, חווית יום הדין היא עניין קיומי שקשור לעצם החוויה האנושית ולכן מוחל על הכול: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים". השונות האנושית בין "לנו לבין "צרינו", בין מי שעבריין בעיני לבין מי שאני עבריין בעיניו, מתגמדת נוכח האל. בני אדם הם בני אדם והתיוג העברייני של הזולת, שמרחיק אותו ממני, לא מבטל עובדה זו. אדרבא, ההבנה כי בתיוג העברייני אני כולל גם את עצמי, מתוקף הווייתי כבן אנוש, מאצילה עלי את היכולת והנכונות לקבל את השונה, להכניס אותו תחת הטלית שלי.

זהו שיעור חשוב גם עבור שאר ימי השנה. תוקפו נכון לא רק "בישיבה של מעלה", ביום הקדוש כשהכול נמצאים בערנות רוחנית גבוהה, אלא גם "בישיבה של מטה", ביום יום המיוזע והשגרתי. החברה הישראלית עסוקה בחידוד ההבדלים בין המגזרים, בהדגשת הפערים ובהבלטת השסעים. ביום הכיפורים, שהוא תחנה חשובה בזמן, אנו מתבקשים לתת ביטוי לחוויה האנושית הקיומית שמעבר למחלוקות וממנה מתבקש שנסיק לגבי אופי המסע הרצוי בכל השנה שלאחר מכן.

כולנו יחד, חלק מהמצב האנושי, וזאת הן "על דעת המקום", במישור הרוחני, והן "על דעת הקהל", במישור החברתי, הארצי. כאשר נפנים זאת, יקוים בנו "ונסלח לכל עדת בני ישראלי ולגר הגר בתוכם".