מי משפיע על אמון הציבור במוסדות המדינה?

האם יכול להיות שמי שאשם באמון הקטן והולך של הציבור במוסדות הדמוקרטיים, הם לא המוסדות עצמם, אלא דווקא התקשורת? ייתכן גם כי מדובר בשילוב של הסיקור התקשורתי, כמו גם המחדלים האחרונים שקרו שם והאצבע המאשימה של הפוליטיקאים

Flash 90

ממצאי הסקר שנערך עבור "גלובס" מלמדים על אמון נמוך במערכת המשפט ובבית המשפט העליון, בפרקליטות ובמשטרה, וצריכים לעורר דאגה. כאשר מחפשים את הסיבה לאמון הנמוך, צריך לומר בצורה פשוטה שמדובר בשיקוף של מחדליהם: ההתנשאות וההסתגרות של בית המשפט העליון, מחדלי התפקוד חוצי המגזרים של המשטרה, חוסר נכונותה של הפרקליטות לביקורת. תהליכי השקיפות המואצים שעברו המוסדות הללו בשנים האחרונות, הן בגלל חוק חופש המידע והן בגלל ההתפתחויות הטכנולוגיות והמדיה החברתית המעניקה הדהוד לכל פגם, גם כן תרמו לבחינה מחדש של הציבור את תפקודם, וכפועל יוצא הובילו לירידה באמון בהם.

אלא, שאם מפלחים את הנתונים לפי עמדה פוליטית, אפשר לראות פערים אדירים באמון. למשל, לפי הסקר, כמעט מחצית ממי שמגדירים את עצמם שמאל (49%) מביעים אמון רב במערכת המשפט, לעומת רבע מן הימנים. הפער הזה משקף קיטוב גדל והולך בין המחנות הפוליטיים בישראל ביחס לתשתית האמון במוסדות הדמוקרטיים, כפי שאפשר לראות לאורך השנים האחרונות גם מנתוני מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. אבל, הוא יכול להצביע גם על כך שמדדי אמון במוסדות הדמוקרטיים משקפים את עמדת הציבור ביחס למי שמבקש לפגוע באותם המוסדות עצמם.

המתקפה על מוסדות אלה מצד פוליטיקאים, מתוך אסטרטגיה פרסונלית, גורמת לכך שחלק מן הציבור מגבש את עמדתו ביחס לאמון במוסדות מתוך הפריזמה של הפוליטיקאים. לכן גם העלייה באמון - בבית המשפט העליון, במשטרה וגם בתקשורת - מצד מחנה השמאל והמרכז, שאפשר לראות באופן בהיר במדד הדמוקרטיה בשנים האחרונות, אינה משקפת אמונה של הציבור כי היה איזשהו תיקון או שיפור בתפקוד המוסדות האלה, אלא רצון לייצר משקל נגד לניסיון המתמשך לתקוף את הלגיטימיות שלהם.     

ממצא אחד בסקר חוצה את כל המחנות הפוליטיים: רוב הציבור בישראל חושב שאמצעי התקשורת מקטינים את האמון במערכת המשפט. בהקשר זה אין מחלוקת בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים. בנוסף, לפי הסקר אפשר לקשור בין רוחב ואינטנסיביות הסיקור התקשורתי של סוגיות שונות (שבראשן תיקי ראש הממשלה, פרשת אפי נווה ועוד) לבין הממצא שלפיו הציבור מייחס לסוגיות אלה משקל גבוה בהשפעה על שינויים באמון שלו במוסדות אכיפת החוק.

אבל למעשה, אנחנו עדים למהלך מרהיב של השפעה כפולה על דעת הקהל, שמצליח הן לכרסם באמון הציבור כלפי מוסדות אכיפת החוק והן לשכנע את הציבור שהאשמה בכך היא התקשורת. יש כאן סוג של "באנדל" (קישור) תודעתי בין המוסדות הדמוקרטיים השונים - בית המשפט, המשטרה והתקשורת שהתחיל במתקפה על התקשורת כשהתפרסמו תחקירים עיתונאיים, המשיך במשטרה בתקופת החקירות ובפרקליטות בזמן תהליך קבלת ההחלטות על הגשת כתבי אישום, ויסתיים במערכת בתי המשפט ככל שהדברים יבשילו לכדי הליך משפטי. אף שמדובר במוסדות שונים תפקודית ומעשית, הבאנדל התודעתי ביניהם הצליח וכל מתקפה על מוסד נוסף, נשענת על ההישגים בפגיעה באמון באלה שקדמו לו.

למהלך התודעתי הרחב הזה יש יתרון נוסף בכך שהוא אינו פונה אך ורק אל אוהדיו ותומכיו של ראש הממשלה המצוי תחת חשדות, אלא אל קבוצות ה"אנרכיסטים" - מי שסבור שהמוסדות מעולם לא שירתו אותו או את הקבוצה הסוציו-פוליטית שאליה הוא משתייך - ולכן ראוי לבצע בהם הפיכה רדיקלית.

האם אמון הציבור בשומרי הסף של הדמוקרטיה נמוך בגלל הכישלונות התפקודיים שלהם, בגלל המתקפות הפוליטיות עליהם, בגלל האחריות של התקשורת - השליח, או בגלל ההצלחה של פוליטיקאים לייצר את אותו "באנדל"? יש להניח שמדובר בגורמים משולבים, אבל התמהיל הסופי - מדאיג.

פורסם לראשונה בגלובס.