האמת על פייק ניוז

מעולם לא היה מצב בהיסטוריה של אמצעי התקשורת, שרבים כל כך בציבור מצהירים שהם משתמשים במקור לחדשות שהם כל כך לא מאמינים בו. אנחנו מבינים שמדובר במקור בעייתי לחדשות, ובכל זאת אנחנו מסתמכים עליו. כל הסיבות בסקירה שלפניכם

Shutterstock

עכשיו, כשהסתיים סבב הבחירות השני, אנחנו יכולים להודות באנחת רווחה שבקמפיין הזה לא אירע שום אירוע של דיסאינפורמציה - מידע כוזב - שהפך לפיגוע הסברתי והיטה את התוצאות. שום תאוריית קונספירציה לא נולדה – לא מה שנמצא או לא נמצא בידי האיראנים מתוך הטלפון של בני גנץ, לא המטוס של ג'פרי אפשטיין שבו בילה או לא בילה אהוד ברק בחברת קטינות, לא השאלה האם אביגדור ליברמן הוא סוכן של הרוסים ולא האשמות על גניבת הבחירות בידי הערבים. אף אחת מה"ידיעות" האלה לא הצליחה להיות מופצת באופן ויראלי ברשתות. יותר מזה, הפעילות הדיגיטלית שהוביל הליכוד - של שימוש אינטנסיבי בפייסבוק לייב, בצ'טבוט במסנג'ר של פייסבוק ובציוצי טוויטר נוקבים - לא הוכיחה את עצמה בתור האמצעי שהביא את הניצחון.

ועדיין, דיסאינפורמציה באמצעות הרשתות החברתיות צריכה להיות אחת הבעיות המדאיגות ביותר את העולם הדמוקרטי כולו ואת מדינת ישראל בתוכו בימים אלה. דומה שבשלהי שנת 2019 אין עוד צורך להציג את התופעה, ובכל זאת מן הראוי להגדיר אותה: דיסאינפורמציה היא הצגה של טענות שקריות או שקריות-למחצה בפורמט שיכול להיראות כמו תוכן אותנטי של משתמשים ברשתות או של אמצעי תקשורת ממוסדים. אנחנו מכירים הרבה מאוד דוגמאות לפייק ניוז ברשתות החברתיות – מסיפורי הפיצרייה בוושינגטון לפני בחירות 2016 בארצות הברית ועד להכחשת משבר האקלים וההתנגדות לחיסונים. את הדיסאינפורמציה מייצרים ומפיצים ארגונים מסוגים שונים ומגוונים - כדי להשפיע על מהלכי בחירות או על תהליכים חברתיים, כדי ליצור בידור או כדי לייצר הכנסות מהקליק-בייטים. נזכיר גם שהשימוש במונח "פייק ניוז" - "ידיעות כזב" בעברית - עבר תהליך של זיהום מושגי במובן הזה שכיום משתמשים בו לא רק כדי לתאר יצירה מכוונת של דיסאינפורמציה, אלא גם כדי לתאר כל מידע שמופיע בכלי התקשורת הממוסדים ואינו מוצא חן בעיני מישהו (למשל, כל מה שלא התפרסם בערוץ 20 או בפוקס ניוז).

תופעת הדיסאינפורמציה צריכה להטריד את מנוחתנו, כאן בישראל, בגלל כמה בעיות: ההיקף שלה, הנזק הקוגניטיבי  שהיא גורמת, הכלכלה שלה והפוליטיקה שלה.

הבעיה האחת היא ההיקף הרחב מאד של השימוש שלנו ברשתות החברתיות כמקור למידע פוליטי. פייק ניוז, כך מלמד המחקר, מופצות ברשתות החברתיות מהר יותר ועמוק יותר מחדשות אמיתיות. אילו היה מדובר בכלי תקשורת ששיעור השימוש בו זניח, אפשר היה לסיים כאן. אבל בסקר שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה בחודש אוגוסט 2019 שאלנו את המשתתפים (מדגם מייצג של אזרחי ישראל יהודים וערבים, מכל השכבות הסוציו-דמוגרפיות, מהימין, השמאל והמרכז הפוליטי) מהיכן הם מקבלים את רוב המידע שלהם בנושאים פוליטיים. התברר לנו כי אתרי החדשות באינטרנט הם המקום הראשון בישראל לצריכת חדשות, והטלוויזיה – במקום השני. ההפתעה בממצאים הייתה שהרשתות החברתיות עוקפות בגדול את הרדיו ואת העיתונות הכתובה גם יחד: 76% מהציבור בישראל צורכים תכנים חדשותיים ברשתות החברתיות לפחות פעם אחת ביום; 40% מהיהודים ו-66% מהערבים ציינו כי זהו אחד מכלי התקשורת המועדפים עליהם לצריכת חדשות.

מהיכן הישראלים צורכים מידע חדשותי (%)

הבעיה השנייה נמצאת בהיבטים הקוגניטיביים של צריכת דיסאינפורמציה, הן ביחס לשאלה מדוע אנחנו מאמינים לה והן ביחס לשאלה מדוע אנחנו חושבים בטעות שהיא לא משפיע עלינו.

בהתאם למחקרים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, אפשר להסביר מדוע לדיסאינפורמציה יש השפעה כה כדולה עלינו. ראשית, מידע שמועבר כדיסאינפורמציה עשוי להיראות מציאותי במיוחד כשהוא מתאר אנשים אמיתיים בנסיבות דומות לעולם האמיתי ועוד יותר מזה כאשר  הוא גם מעורר רגשות. תכונות אלה הופכות אותו למידע "זכיר" ולבעל סיכויים גבוהים יותר להיות מועבר הלאה. אם נוסף על כל זה הוא גם מעניין, יש סיכוי גדול יותר שנגזור ממנו אמונות ועמדות כוזבות. שנית, קל יותר, מנטלית, להאמין למה שאנחנו קוראים מאשר לא להאמין. עצם החשיפה למידע, באשר הוא, עושָה אותו בעינינו מוּכּר ונכון. שלישית, אנשים מאמינים למשפחה ולחברים יותר משהם מאמינים לזרים, ולכן למידע כוזב שמופץ ברשתות החברתיות על ידי חברים שלנו יש סיכוי טוב יותר להפוך לחלק ממערכת האמונות והדעות שלנו.

דווקא בשל כך, הנתון הבא מפתיע מאד: 58% מהציבור הישראלי חושבים שבתקשורת הממוסדת (עיתונות, רדיו וטלוויזיה) יש יותר חדשות אמת מחדשות כזב. לעומת זאת, פחות מרבע מהציבור הישראלי (22% מהיהודים ו-29% מהערבים) מחזיקים בדעה זו כלפי הרשתות החברתיות. כלומר, יש פער אדיר בין האמון ברשתות החברתיות לאמון בכלי התקשורת הממוסדים. אפשר לקבוע אפוא שמעולם לא היה מצב בהיסטוריה של אמצעי התקשורת שרבים כל כך בציבור מצהירים שהם משתמשים במקור לחדשות שהם כל כך לא מאמינים בו.

נותנים אמון בתקשורת הממוסדת (%, כלל הציבור)

לכאורה, זה מצוין, מפני שהציבור לפחות מודע לכך שהרשתות מלאות בידיעות כוזבות. אבל הסיפור האמיתי הוא בעצם זה: אנחנו מבינים שהרשת החברתית היא מקור בעייתי לחדשות, ובכל זאת אנחנו מסתמכים עליה. למה? הסיבה היא שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים להבחין בעצמנו, בעזרת השיפוט והשכל שלנו, בין חדשות אמת לחדשות כזב. אנחנו מספרים, לעצמנו, שאנחנו יודעים לאתר פייק ניוז באמצעות המיומנויות שלנו; שאנחנו יודעים לנתח נכון תקשורת לפי התוכן של הידיעה ועל בסיס השוואה לידע קודם שלנו. התשובה של 48% מהיהודים בישראל, כמעט בלי הבדל בין ימין לשמאל, על השאלה "לפי מה אתה מבחין בין חדשות אמת לפייק ניוז?" (אפשר היה לבחור יותר מתשובה אחת) הייתה: "לפי הסימוכין, המקורות, ההסברים וההוכחות הכלולים בידיעה". 39% השיבו: "לפי מידת ההתאמה בין הידיעה לבין ידע קודם שיש לי". 28% השיבו ש"לפי מספר המומחים שהתייחסו לידיעה ברצינות לאחר פרסומה". רק 4% (!) השיבו שהם שופטים "לפי מספר השיתופים והלייקים ברשתות החברתיות".

העדות העצמית המחמיאה הזאת, שלא לומר ה-Wishful Thinking, כלומר החשיבה שמקורה בהרהורי ליבם של המשיבים, סותרת מחקרים שמראים שאנשים אינם יודעים להבחין בפייק ניוז ואינם יודעים כיצד להימנע מלהפיץ אותן. מצאנו את אותה חשיבה גם כאשר שאלנו אנשים אם הם יודעים להבחין בין תוכן שיווקי לבין תוכן חדשותי. תשובת רובם הייתה שאכן כן, הם יודעים להבחין. אלא שבמחקרים שנעשו בישראל נמצא שאנשים אינם מצליחים להבחין בתוכן שיווקי בכתבות עיתונאיות.

במאמר שפרסם הפסיכולוג ניל לוי (Neil Levy) ב-2017 – "החדשות הרעות על חדשות כזב" (“The Bad News about Fake News”) – הוא טען שחדשות כזב מזיקות יותר מכפי שרובנו סבורים משום שחותמן נותר חקוק זמן רב במערכת האמונות שלנו ובהתנהגות שלנו גם אם בשעה שאנו צורכים אותן, אנו יודעים שהן כוזבות או שהמידע שמופיע בהן עבר "התאמות". לוי מתנגד למה שהוא מכנה "הגישה התמימה", המניחה כי צריכה זהירה של ידיעות וחדשות ובדיקה של העובדות יש בכוחן להעלים אצל אנשים שנחשבים אחראים את הבעייתיות הטמונה בתופעה. למעשה, לפי לוי, מי שנמצא בסיכון הם דווקא הצרכנים המתוחכמים.

מתברר שבגלל התופעה המכונה "התמדה (או אינרציה) של אמונות" – אפילו כאשר אנשים יודעים שידיעה מסוימת זכתה להכחשה מבוססת-עובדות, הם ממשיכים פעמים רבות לצטט באוזני זולתם את הידיעה הכוזבת כאשר הם מתארים אירועים מסוימים. לכן גם כאשר מדובר בחדשות כזב שנעשה להן תיקון לאחר שעברו בדיקת עובדות - הן אינן חדלות להיות חדשות כזב; השפעותיהן המזיקות אינן נעצרות בשלב הזה. וכך למשל, במחקר שנעשה ב-2014 נמצא כי הכחשת המיתוס הגורס שחיסונים גורמים לאוטיזם הייתה יעילה ברמת האמונות, אך בה בעת החלישה את הנכונות של הורים שמלכתחילה לא מאוד תמכו במתן חיסונים לחסן את ילדיהם.

בסופו של דבר, 40% מהציבור משתמשים ברשתות חברתיות לצריכת חדשות. הם עושים זאת למרות שהם מביעים חוסר אמון כמעט מוחלט באמינות של הרשתות החברתיות, כלומר מבינים את המגבלות שבהיעדר עריכה ויד מכוונת ומודעים להצפת הדיסאינפורמציה. אנשים עושים זאת מפני שהם סומכים על עצמם שיֵדעו לזהות את ההטיות ואת הבעיות, אף שהוכח במחקרים שרוב הם אינם מסוגלים לכך. התנהלות זו יוצרת פגיעוּת עצומה של הציבור ומאפשרת לעשות עליו מניפולציות בהיקף ובעומק שלא ידענו כמותם מעולם.

הבעיה השלישית נמצאת בגורם הכלכלי. דיסאינפורמציה אינה מתקיימת בחלל ריק. היא קיימת בזכות המודל העסקי של פלטפורמות המדיה החברתית (פייסבוק, טוויטר, יוטיוב ועוד) ובגלל רצונן ליצור מעורבות גולשים וטראפיק כדי להגדיל את רווחיהן. האלגוריתמים שלהן משועבדים לצורך הזה, וכך גם איסוף המידע הפרטי על הגולשים וטרגוט המסרים אליהם באופן מדוייק ובהסתמך על פרופיל התנהגותי מדוייק שהפלטפורמות בונות עליהם. גם קשרי הממשל של הפלטפורמות והלחץ שלהן על ממשלות להמשיך להעניק להן את הפטור מאחריות על מה שעובר בתוך הפלטפורמה, משרתים את הגורם הכלכלי. אילו רצו, יכלו הפלטפורמות לאסור, ואפילו למנוע, הפצת תוכן כוזב, והן היו יכולות לעשות זאת בלי להזדקק לטכנולוגיות מתוחכמות במיוחד. ודאי שיכלו להניח את הרגל על הבלם של ההפצה הוויראלית של המידע. בבחירות ספטמבר 2019 נדרשה לפייסבוק יממה כדי לסגור את פלטפורמת המסנג'ר של הליכוד, אחרי שנכתב שם כי הערבים אזרחי ישראל "רוצים להשמיד את כולנו – אנשים נשים וילדים", וגם אז היא סגרה אותה באופן זמני. דוגמה קטנה לכאורה זו מלמדת על התמונה הגדולה והמטרידה: הפלטפורמות אינן מעוניינות במניעת הפצת פייק ניוז מכיוון שהן מרוויחות מהן.

והרי אם מדובר בעניין חברתי כה בוער, היה אפשר לצפות גם להתפתחות של מערכת גומלין טכנולוגית מסחרית שתציע פתרונות להתמודדות עם הפצת המידע הלא אמין, ואף תמכור אותם. ואכן, יש פה ושם חברות המציעות מנגנוני דירוג לתוכן כדי לקבוע את מידת אמינותו של מידע, חברות המציעות חשיפה כפויה לזוויות מידע שונות, מיזמי בדיקת עובדות המבוססים על בדיקה אנושית (דוגמת ״המשרוקית״ מבית גלובס) או אוטומטית (כמו למשל VineSight) ומיזמים המאפשרים למפרסמים, באמצעות בינה מלאכותית, לדעת באילו אתרים לא כדאי להם לפרסם משום שמדובר באתרי פייק ניוז (למשל AdVerif.ai). גם האתגר החדש מבית הפייק ניוז, הדיפ-פייק, מתחיל לעודד תגובות-נגד טכנולוגיות, כמו למשל פלטפורמת Serelay הישראלית, המאפשרת למי שצילם תמונה או וידאו בטלפון להוכיח לנמען שהם אמיתיים.

אבל, כפי שהראתה ענבל אורפז בתחקיר שערכה לאחרונה, מוצרים כאלה אינם מיועדים ברובם לטפל בדיסאינפורמציה ברשתות החברתיות. חלקם משרתים את מערכות הביטחון והמודיעין של מדינות, וחלק אחר מיועד לארגונים מסחריים שמפחדים מפגיעה בפעילות שלהם בעקבות פייק ניוז (חִשבו, למשל, על פגיעה במוניטין, על האפשרות לנפילת בנק בגלל היסטריה של לקוחות, או על הצורך באימות זהות באפליקציות של העברת כספים). אורפז טוענת כי מדובר בכשל שוק, אולם ביטוי זה אינו מדוייק – מדובר על כך שלמעשה אין לפלטפורמות או למיזמים אחרים תמריץ מספק (למשל בדמות איום בחקיקה) לפתח טכנולוגיות כאלה.  

לכאורה, אמצעי התקשורת הממוסדים אמורים היו לשמש תשובת המשקל למלחמה בפייק ניוז ולהבהיר, באמצעות בדיקת עובדות ותחקירים עיתונאיים, את המציאות לאשורה. אולם ההסתמכות עליהם גם היא אינה יעילה, הן משום שהם קורסים בהיעדר מודל עסקי, הן משום שהם נהנים מפייק ניוז בדיוק כפי שנהנות מהן הרשתות החברתיות – הרבה תשומת לב מצד קוראים, צופים וגולשים, ומעט אחריות.

גורמים פוליטיים אחראים להפצת פייק ניוז (%, לפי עמדה פוליטית)

התמונה משתנה דרמטית כשמדובר באחריות של עיתונאים.

מעיתונאים אחראים להפצת פייק ניוז (%, לפי עמדה פוליטית)

עד כה ראינו שלא בטוח שהטכנולוגיה תעזור בסוגיית הפייק ניוז. די בטוח שגם חינוך ואוריינות לא יועילו, שהרי תחכום מנטלי לא בהכרח יכול להגן מפני פייק ניוז. התקשורת הממוסדת גם היא אינה מקור לתקווה מיוחדת. בצר לנו אולי נפנה אל הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות כדי שיחייבו, באמצעות רגולציה, לפעול לשינוי המצב? למשל, לבטל את סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת (communications decency act ) המעניק פטור לפלטפורמות המדיה החברתית מאחריות למה שהן מאפשרות להימצא אצלן; לפרק את חברות הענק שמחזיקות בכוח שאיש אינו מסוגל להתמודד איתו; לחייב הגנה טובה יותר על הזכות לפרטיות כדי למנוע מצבים שבהם פייק ניוז מגיעות דווקא למי שפגיע יותר; לאפשר לבתי משפט להוציא צווים מהירים להסרת תוכן, בייחוד בתקופת בחירות; להעניק סובסידיות והטבות למי שיְפַתח טכנולוגיות סילומיות (סקלביליות) לזיהוי פייק ניוז ודרכים לאישוש מידע; ולאפשר לעיתונות החופשית לפעול במסגרת של מודלים כלכליים חדשים.

האם כל זה אפשרי? האם פוליטיקאים יסכימו לגדוע לעצמם את האפשרות לשקר ברשתות החברתיות או לפחות להשתמש בפייק ניוז נגד היריבים שלהם? האם יש להם בכלל הכוח לעמוד איתן מול עוצמתן של הפלטפורמות? האם החשש שהמדינה תתערב יתר על המידה בשאלה איזה תוכן נכון להפיץ ואיזה נכון להסיר אינו חשש גדול מדי? שאלות אלה הן שאלות קשות שנותרות בעת הזאת פתוחות.

דיסאינפורמציה היא לא סתם אחד האתגרים הגדולים של הדור שלנו. היא מערכת גומלין שלמה שמשפיעה על העמדות ועל הדעות שלנו לטווח הארוך; היא פוגעת בביטחון העצמי שלנו שאנחנו מסוגלים לברר את האמת; ובעיקר, היא מספרת את הסיפור של תקופת המהפכה הטכנולוגית שהביאה איתה הבטחות לפתיחות, למגוון דעות ולהשטחת היררכיות ובתוך חצי דור הפכה למכשיר חזק לאין שיעור בידי גופים תאבי בצע ומי שמנצל אותם לטובתו.