תוכנית מבורכת או ישראבלוף?

תכנית החומש לתקצוב המגזר הערבי בהיקף של 15 מיליארד שקלים, שאושרה בממשלה היא צעד מבורך בדרך לצמצום פערים ושילוב ופיתוח כלכלי במגזר הערבי. עם זאת בימים האחרונים עולים כמה סימני שאלה מטרידים בנוגע ליישום התכנית, כמו: האם התכנית בכלל תצא לפועל בעקבות ההודעה שהשרים לוין ואלקין יגבשו התניות למימושה? האם חלוקת המשאבים נעשתה בצורה המיטבית?

התמונה באדיבות Shuttertstock

השבוע פורסמה תכנית הממשלה לפיתוח כלכלי בחברה הערבית בעלות של 15 מליארד ש"ח. ראשית, יש לברך את נכונות הממשלה להפשיל שרוולים ולעסוק בנושא זה, הקשור לסקטור שאינו מיוצג בה ושלא תומך בה פוליטית. עם זאת, ניכר כי התכנית טומנת בחובה מספר סימני שאלה גדולים שעליהם חשוב לתת את הדעת.

ראשית, יש לשאול האם הסכום שמציעה התכנית 10-15 מיליארד ש"ח ל-5 שנים הוא ריאלי למימוש, מספק מבחינת הצרכים וגם האם הוא אכן בגדר בשורה חדשה או תקציב שממילא חלקו הגדול היה מושקע במגזר הערבי מתוך תקציבי משרדי הממשלה. התשובה לשאלות אלו היא מורכבת- הסכום הנדרש לצורך קידום השוויון הוא גבוה בהרבה, ובהערכה גסה עומד על 60 מליארד ש"ח לעשור (כפול מהסכום המוצע בתכנית בממוצע לשנה). זהו סכום ריאלי להקצאה אם מתחשבים בכך שמדי שנה מגדילה הממשלה את התוצר בקרוב ל-22 מליארד ש"ח. ממילא, בחברה מתוקנת, היו מוקצים 5 מליארד מתקציב זה לאוכלוסיה הערבית לפי חלקה היחסי באוכלוסיה.

ברמה האופרטיבית, אין ספק שמדובר בתכנית מקיפה שנוגעת בתחומים הדרושים טיפול יסודי, אך ניכר, כי מי שכתב את התכניות, החטיא במקרים רבים את המטרה בתעדוף המשימות בתוך התחומים השונים. כך למשל- בתחום החינוך, מתייחסת התכנית לשדרוג הכשרת המורים, אך מתעלמת מהבעיות הקשות של חוסר בכיתות, בשעות לימוד ובחינוך טכנולוגי שיוביל בסופו של דבר בעתיד גם לתעסוקה איכותית. עוד דוגמא היא, הכוונה המבורכת להקצות שטחים לאזורי תעשיה משותפים ליישובים יהודים וערבים. ההגדרה הרחבה שניתנת לתכנית זו, מעלה חשש, שכמו בעבר, למשל באזור התעשייה המשותף למשגב ולסחנין, ילכו רוב הכספים ליישוב היהודי וכן, רוב מקומות התעסוקה בהם, יהיו בבעלות יהודים ובמקצועות האיכותיים בהם, ימשיכו להיות מועסקים בעיקר יהודים. עוד בהקשר התעסוקה, התכנית שמה את יהבה על מרכזי הכוון, אך לא מציינת האם וכיצד תעודד תעסוקה איכותית בתוך היישובים הערבים היות שמרכזי ההכוון מתמחים בניתוב אוכלוסיה לתעסוקה הקיימת. עוד נושא רלוונטי בהקשר זה, הוא חוסר הנכונות וההתייחסות בהיבט התחבורתי לנושא אקוטי כמו הוספת תחנות סמוכות ליישובים הערבים במסגרת פרויקט "רכבת העמק", שיאפשרו בין השאר לאוכלוסיה המשכילה להגיע למרכזי התעסוקה בערים הגדולות.

שאלות נוקבות אחרות עולות גם בתחום הדיור, שבו מתמקדת התכנית רק ביישובים הגדולים ובבנייה רוויה בהם ולא בהרחבת שטחי השיפוט של המועצות הערביות ובתחום מענקים רגילים שמוענקים בצורת "matching" (ממון תואם), ללא התחשבות ברמה הסוציו-אקונומית של היישוב.

אם כל סימני השאלה הללו אינם מצדיקים בפני עצמם התנגדות של החברה הערבית לתכנית, הרי שסימן השאלה הגדול ביותר מרחף סביב מקורות המימון. לפי נוסח הצעת ההחלטה, רוב הסעיפים אמורים להיות מתוקצבים מתוך בסיס התקציב של כל משרד ומשרד. כלומר, יתכן מאוד שחלק ניכר מהכספים המדוברים, אינם בגדר השקעה יש מאין, אלא בגדר הכללה של כספים שממילא ייעדו משרדים מסוימים לרשויות הערביות כחלק מהגדרת התקצוב לתכנית. אם נכון הדבר, הרי שמדובר בישראבלוף ציני- משרד החינוך היה אמור להשקיע בהכשרת מורים במגזר הערבי כחלק מתכנית העבודה השנתית שלו? כעת, הדבר יהפוך לחלק מתכנית העל- זו לא תוספת, זו השארת המצב הקיים.

סימני השאלה הללו על התכנית, עולים בין השאר על רקע תכנית 4 מליארד השקלים שפרסמה הממשלה בשנת 2000 שמומשה באופן מאוד חלקי ועל רקע חוסר ודאות גדולה וחוסר עירוב של גורמי מקצוע המכירים את המגזר הערבי ומקבלי ההחלטות בפרטי התכנית שנחתה עליהם כמעט כרעם ביום בהיר.

לכן, על הציבור הערבי לפעול בשני מישורים כלפי התכנית- כבדהו וחשדהו. יש לברך את הממשלה על כוונתה לעסוק בנושא מחד, אך לא לשבת על המדוכה, לדרוש מעורבות אקטיבית בוועדת המעקב שתוקם במשרד לשוויון חברתי וליזום שינויים, הסטת תקציבים לפרויקטים רלוונטיים יותר ולהמשיך ולדרוש תוספת לצורך הקטנת הפערים הבלתי נסבלים שנפערו לאורך השנים.