מה קורה בתביעה המשטרתית?

כפיפות התביעה המשטרתית למשטרה, אשר מקשה עליה לתפקד באובייקטיביות, היא רק אחד מהכשלים במבנה התביעה הפלילית בישראל. פרשת המצלמות מהדהדת את הצורך ברפורמה מבנית, שתנתק את התביעה המשטרתית מהמשטרה ותעבירה לפרקליטות המדינה

Flash 90

קביעת נציב תלונות הציבור על התביעה, השופט דוד רוזן, כי התביעה המשטרתית הטעתה בכוונה את בית המשפט והסתירה חומר חקירה מהותי מההגנה בכל הקשור לחוסר האמינות של מצלמות המהירות הנייחות של אגף התנועה במשטרה, היא מהלך דרמטי. בוודאי כאשר הגדיל לעשות והמליץ להעביר מתפקידה את ראש לשכת התביעות במשטרת התנועה, תוך יידוע היועץ המשפטי לממשלה על חשש לביצוע עבירה פלילית.

לאחדים אולי יהיה נוח לחשוב שמדובר בכשל נקודתי ושבכך צריך להסתיים הטיפול בעניין. אולם, למעשה, המקרה הזה מבטא בדיוק את הכשלים במבנה התביעה הפלילית בישראל הדורשים טיפול מקיף יותר.

התביעה המשטרתית היא רשות תביעה הפועלת בכפיפות למשטרה. היא לא הוקמה כתוצאה מתכנון אלא מנסיבות היסטוריות, קרי ירושה מהמנדט הבריטי. אולם בעוד שבאנגליה נזנח כבר לפני כמה עשורים הרעיון שניתן לאפשר לתובעים פליליים לפעול בכפוף למשטרה, בישראל הסדר זה לא רק שלא נזנח, אלא צובר תאוצה: מזרוע תביעה שעסקה במיעוט האישומים בישראל, בחלוקת העבודה כיום התביעה המשטרתית מטפלת בכ-90% מההליכים הפליליים.

בשנת 1999, ועדה ציבורית שעסקה בנושא (ועדת צדוק) המליצה לאחד את התביעה המשטרתית עם פרקליטות המדינה. כך המליץ גם מבקר המדינה אליעזר גולדברג בשנת 2001. הממשלה קיבלה את ההמלצות האלה, ובשנת 2001 החליטה על איחוד התביעה המשטרתית עם הפרקליטות. הסיבות להחלטה היו חשש מתופעות כגון זו שהתגלתה בהחלטת נציב תלונות הציבור. כפיפות התביעה המשטרתית למשטרה מקשה עליה להיות אובייקטיבית. כל עורך דין המייצג צד בבית משפט צריך להיות "שליחו של החוק ומשרתו" (כפי שהזכיר הנציב). קל וחומר, תובע מטעם המדינה הנדרש להפעיל שיקול דעת מעין-שיפוטי, תוך ייצוג האינטרס הציבורי של עשיית צדק והימנעות מהעמדה לדין של חפים מפשע. לעומת זאת, לתובעים משטרתיים, בגלל כפיפותם למשטרה, עלולה להיות נטיית יתר לנסות להשיג הרשעות, תוך התעלמות מטעויות אפשריות של המשטרה, כפי שנוכחנו במקרה של מצלמות המהירות.

בשנים הראשונות שאחרי החלטת הממשלה, עוד נעשו ניסיונות ליישם את איחוד התביעה המשטרתית עם פרקליטות המדינה. לצורך זה, במשך שנים, חלוקת העבודה בין הפרקליטות לבין התביעה המשטרתית נעשתה מכוח הסדר חוקי זמני, כדי לאפשר את האיחוד שלהן. אולם קשיים מעשיים, אשר נובעים מהעלויות התקציביות של האיחוד הזה ומהשוני בתהליכי העבודה הפנימיים של כל אחד מהגופים, דחו את האיחוד. עד שלמעשה, בשנים האחרונות נזנחה החלטת הממשלה. לראיה, חלוקת העבודה בין רשויות התביעה הפכה מהסדר זמני להסדר חוקי קבוע. כדי להצדיק זאת, נטען שבעיות תלותה של התביעה במשטרה נפתרו, משום שהתביעה המשטרתית הפכה לחטיבה עצמאית במשטרה.

פרשת מצלמות המהירות מלמדת על התנהלות חמורה בתביעה המשטרתית ומהדהדת את הצורך הקריטי ברפורמה המבנית שתנתק את התביעה המשטרתית מהמשטרה ותעבירה לפרקליטות. לכל הפחות, יש מקום להקים ועדה ציבורית חדשה, אשר תבחן כיצד ניתן מעשית ליישם את החלטת הממשלה במטרה להוציא את חטיבת התביעות מידי המשטרה. עד אז, טוב יעשה מבקר המדינה – שבמשרדו הוקמה זה לא מכבר יחידה שעוסקת בביקורת מערכתית יזומה על מערך מייצגי המדינה בערכאות – אם יפנה את הזרקור לבחינה מדוקדקת של הנעשה בתביעה המשטרתית.

פורסם לראשונה בדה מרקר.