למה המאבק הגאה מצליח?

למרבה הצער, לא כל מאבק ליברלי, ובוודאי מאבק לשוויון של קבוצות מיעוט בישראל מצליח במידה דומה או מצליח כלל. מה ייחודו של המאבק הלהט"בי? האם מכאן נובע שבמאבקים לשוויון בהקשרים אחרים (כמו של המיעוט הערבי בישראל למשל) המצב אבוד?

Flash90

כולנו הזדעזענו מהאמירות האחרונות של דיקן הסטודנטים במכללת אשקלון וסגן ראש עיריית חולון כלפי קהילת הלהט"בים. אין ספק, בישראל, גם אם מנהיגיה טוענים זאת לפעמים, אין עדיין שוויון מוחלט לזוגות להט"בים ואין ספק שיש להמשיך ולדרוש אותו ולאלתר. עם זאת, קשה להתעלם מהמגמה, והיא של הצלחה גורפת, גם במובנים של לגיטימיות חברתית, וגם במובנים של קידום שוויון בפני החוק, של המאבק הלהט"בי, בתוך עשורים בודדים, שלפניהם מצבם היה שונה במאה ושמונים מעלות.

אמנם, גורמים "שמרניים" נאחזים בציפורניים בדימויים ובטיעונים שאבד עליהם הקלח, נלחמים ומנסים להסית ולטנף – אך התמונה ברורה, ואין ספק שהמאבק יצליח בסופו של דבר. הסוסים ברחו מן האורווה ולא יחזרו. רואים זאת בעולם ובישראל, בתמיכה בדעת הקהל, בסקרים, בשינוי האמיתי שעובר הציבור בהכרה ובקבלה של תופעה, שנחשבה למגונה וחריגה, כנורמטיבית ולגיטמית. הכיוון ברור.

למרבה הצער, לא כל מאבק ליברלי, ובוודאי מאבק לשוויון של קבוצות מיעוט בישראל מצליח במידה דומה או מצליח כלל. על כן יש לתהות מה ייחודו של המאבק הלהט"בי. מובן שיש גורמים שונים, אך ביניהם בולט גורם אחד, שמדגים ניסוי מחשבתי פילוסופי – "מסך הבערות". מושג זה שהנחיל ג'ון רולס בספרו "תאוריה של צדק" מבטא ניסוי מחשבתי בו קבוצת אנשים מנסה ליצור "אמנה חברתית": כללים ונורמות חברתיות (חוקה) - כאשר הם אינם יודעים איזה תפקיד הם משחקים. הם לא מודעים לתכונות שלהם עצמם: האם גבר או אשה, צעיר או זקן, בריא או חולה, בן הרוב או בן המיעוט. רולס טען, כי מצב תאורטי זה, יביא את המשתתפים בניסוי, בהכרח, לייצר כללים של "צדק כהוגנות" – וינביעו זכויות אדם כגון שוויון ומניעת ניצול, שכן למשל הם לא יאפשרו התקיימות של עבדות - כי לא יקחו סיכון שהם יהיו העבדים במסגרת הניסוי.. זוהי למעשה הצדקה לקיומן של זכויות האדם, שלא באה מתוך "דאגה לאחר" אלא מתוך דאגה של האדם לעצמו כאשר הוא אינו יודע מראש איזה "קלפים" חולקו לו.

כך גם שוויון כלפי להט"בים. ככל שהסתבר לכל אדם בעשורים האחרונים שסביר כי יכיר "אחר" קרוב אליו הנמנה על אוכלוסייה זו, הוא לא מוכן לוותר על זכויותיו., כל אדם מודע לאפשרות הריאלית שילדיו שלו, או הילדים העתידיים שלו, או נכדיו, הם להט"בים או שיהיו כאלה. מסך הבערות במקרה זה איננו תרגיל מחשבתי - הוא מתקיים באמת. ישנם אנשים שיוצאים מהארון בגיל מאוחר – ואנחנו לא יודעים מי מקרובי המשפחה והחברים שלנו ייפגע מאי שוויון כלפי להט"בים - וזה בשונה מתכונות אחרות, שהן גלויות או שניתן לבררן בקלות כמו מגדר, צבע, לאום או דת).

האם מכאן נובע שבמאבקים לשוויון בהקשרים אחרים (כמו של המיעוט הערבי בישראל למשל) המצב אבוד? כמובן שלא, וניתן לראות כי מאבקים אחרים הצליחו, כמו מאבק האפרו-אמריקנים בארה"ב. אך מהאנלוגיה הזו של מסך הבערות, ניתן לראות, לפחות במובן אחד מה הכיוון הקונסטרוקטיבי ביותר שניתן לקדם באמצעותו את המאבק לשוויון: גם אם לא ניתן להביא למצב של "מסך בערות" בין יהודים וערבים, ניתן לפחות לטשטש את ההפרדה ביניהם, כך שהמאבק לשוויון לא יהיה למען "אחר" אמורפי אלא למען אדם ספציפי, מוכר. מכאן הצורך ההכרחי ביצירת כמה שיותר קשרים והיכרות בין-מגזריים. מי שמכיר, לומד או עובד יחד עם בני מגזרים אחרים, בהכרח יתמוך פחות ברדיפה, שנאה וגזענות. המצב הנוכחי של הפרדה דה-פקטו, ברוב שלבי החיים, בין המגזר היהודי והערבי, מקשה מאד על המאבק בשוויון מההיבט הזה.

פורסם לראשונה בהארץ.