פחות רגולציה - יותר שחיתות

יש הבדל מהותי בין פרשת מוזס לבין ענייני ערוץ 10 ואפילו חוק ישראל היום - ההבדל בין עניינים הנדונים מתחת לשולחן לבין אלה הנדונים מעליו. שוק העיתונות המודפסת הוא שוק שאין עליו רגולציה. אין צורך ברישיון כדי להקים עיתון. דווקא ללא רגולציה, השוק הופך להיות יותר מושפע מאינטרסים פוליטיים ויותר מושחת.

"תסתכל לי בעיניים", פנה נוני מוזס לבנימין נתניהו והבטיח לעשות כל מה שנדרש כדי שבן שיחו יהיה "ראש ממשלה כמה זמן שירצה". כך, לפי החשדות שהציגה המשטרה ביחס לתיק 2000. נתניהו, מצדו, לא נשאר חייב, ובנאום שנשא מיד לאחר פרסום ההמלצות חשף גם מעורבות אינטנסיבית שלו בענייני ערוץ 10.

נוח לומר שכל התיקים מובילים בסוף לעניינים הקשורים בתקשורת וביחסים האובססיביים שבין מי ששולטים בה ועוסקים בה לבין נתניהו, אבל יש הבדל מהותי בין פרשת מוזס לבין ענייני ערוץ 10 ואפילו חוק ישראל היום. ההבדל הזה הוא בין עניינים הנדונים מתחת לשולחן לבין אלה הנדונים מעליו.  

שוק העיתונות המודפסת הוא שוק שאין עליו רגולציה. אין צורך ברישיון כדי להקים עיתון, אין פיקוח מצד רשות שלטונית המכתיבה לוחות שידורים ויש לה סמכות להטיל קנסות בשל הפרות של כללי אתיקה או פרסומת לא ראויה.

לעומת זאת, בשוק הטלוויזיה אסור לשדר בלא רישיון. מערכת הכללים הדוקה ומתקבלת בחקיקה ראשית ובחקיקת משנה ולכן חייבת לעבור דרך וועדת הכלכלה של הכנסת, משרדי התקשורת, המשפטים והאוצר, או רשויות הרגולציה כמו הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו. לרגולציה הזאת יש הרבה מאד חסרונות. היא מסורבלת ולא יעילה, לא עודכנה שנים רבות והובילה להתערבות יתר של פוליטיקאים בקביעת הכללים.

אבל אם מסתכלים על שוק העיתונות המודפסת מול שוק הטלוויזיה אי אפשר שלא לראות את ההבדלים. מערכות הכללים, על כל חסרונותיהן, הצליחו פחות או יותר לאפשר עצמאות של חברות החדשות של הערוצים המסחריים, לעומת מה שמתגלה בתיק 2000 באשר למתרחש בקבוצת "ידיעות אחרונות" ומה שהתגלה עת פורסמו מועדי השיחות התכופים בין נתניהו לבין שלדון אדלסון ועמוס רגב שהיה עורך העיתון "ישראל היום". דווקא ללא רגולציה, השוק הופך להיות יותר מושפע מאינטרסים פוליטיים ויותר מושחת.

יתרה מזאת, שוק הטלוויזיה מקיים היום שלושה מתחרים מסחריים ועוד ערוצים ייעודיים קטנים ושונים. לעומת זאת, מסתבר שבשוק העיתונות הכתובה, עם כל הפנטזיות על כך שבהיעדר התערבות תיווצר תחרות, זה לא קורה. מדובר בשוק קטן מידי, שאי אפשר לעשות למוצרים שהוא מספק ייבוא מקביל, ושאופי המוצר שהוא מייצר גורם לו להיות בעל נטיות לריכוזיות.

אבל החשוב אולי מכל – את הפיקוח על שוק הטלוויזיה עושים, פחות או יותר, באור. בדיוני מועצת הרשות השנייה או ועדת הכלכלה של הכנסת, באמצעות תזכירים ומסמכים החשופים לביקורת מבקר המדינה וחוק חופש המידע. לעומת זאת, את הדילים המסריחים בנוגע לשוק העיתונות הכתובה עושים בחושך, ואלמלא מתרחש נס בדמות עד מדינה כמו ארי הרו, הציבור אינו יודע עליהם.

בימים אלה ממש מתקיימים דיונים בוועדת הכלכלה של הכנסת בנוגע לתיקון חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שהחל מרצון להציל את ערוץ 20 והופך אט-אט למחדל רגולטורי שישנה במובנים רבים את הפיקוח על שוק הטלוויזיה. מעבר להליך השערורייתי, החפוז והלא מבוסס שלו מתנגדים כל הגורמים המקצועיים הנחת היסוד שעליה מתבססים הדיונים האלה היא שאם רק יוסרו חסמים וכללים, תפרח כאן תחרות.

המלצות המשטרה וההדלפות מחקירות תיקי נתניהו מוכיחות שכל הקונספציה הזו שגויה: לא רק שתחרות לא תצמח פה, הרחקה של תהליכי קבלת ההחלטות מהרגולטור ומוועדת הכלכלה של הכנסת – לא מובילה בהכרח לשוק מתפקד באופן נקי אלא להשחתה.

נכון, לא צריך לרוץ ולעשות רגולציה על עיתונים, אבל לפני שרצים להוריד אותה משוק הטלוויזיה, כדאי לחשוב שוב ולשאול את עצמנו - האם  גם כאן, יש מי שמושך בחוטים מאחורי הקלעים?

פורסם לראשונה בגלובס.