האירוע בירדן הוכיח: כוחה של הצנזורה גדל

את מוסד הצנזורה הצבאית, שאין לו אח ורע באף מדינה דמוקרטית בעולם, צריך להעביר מן העולם ואת סמכויותיו לבטל. הסמכות לעצור מידע שהכרחי שלא יתפרסם צריכה לעבור לבתי משפט ולשופטים שיצוידו בידע מתאים

מה שהתרחש השבוע בירדן היה אירוע נפיץ בקנה מידה אסטרטגי. עם זאת מוצדק לשאול מדוע היה צורך בהטלת צנזורה צבאית של למעלה מ-12 שעות על עצם קיומה של הפרשה ועל כל פרטיה.

אפשר לומר ששיקול הדעת של הצנזורה היה מוטעה. הנטייה השלטונית להפריז בחשיבות הערך הביטחוני של מידע, גם כאשר מדובר בפרטים שאינם ליבת הביטחון, היא טבעית. קרה גם בעבר שהצנזורה ייצגה את הביטחון של מערכת הביטחון או את הביטחון העצמי של העומדים בראשה – ולאו דווקא את ביטחון המדינה.

אבל, הבעיה היא בעצם קיומו של המוסד הזה. הכלי העומד לרשות מקבלי ההחלטות בבואם לחסום מידע ביטחוני הוא דרקוני, מורשת מימי המנדט הבריטי, ומאפשר לדרוש הגשה מוקדמת של כל מידע המיועד לפרסום, להסיר כל מידע מכל פלטפורמה, לענוש בצורה דרמטית, והכל ללא פיקוח אפקטיבי.

את מוסד הצנזורה הצבאית, שאין לו אח ורע באף מדינה דמוקרטית בעולם, צריך להעביר מן העולם ואת סמכויותיו לבטל. הסמכות לעצור מידע שהכרחי שלא יתפרסם צריכה לעבור לבתי משפט ולשופטים שיצוידו בידע מתאים. צריך לאפשר למועצת העיתונות לשלוח נציג שייצג את עמדת התקשורת, בוודאי בדיונים בהארכת צווים כאלה, או להקים רשות מייעצת אזרחית, שתייעץ לגופי תקשורת כיצד להימנע מפגיעה בביטחון המדינה.

האם זהו רעיון חתרני? לא לדעתה של תא"ל במיל' סימה וואקנין-גיל, הצנזורית הצבאית לשעבר, שמיד כפרשה מתפקידה בשנת 2015, כתבה במאמר בכתב העת "משפט וצבא", שצריך לבטל את מוסד הצנזורה ושהדבר לא יפגע אנושות בביטחון המדינה.

יש הטוענים שבעולם דיגיטלי הצנזורה דומה, כמאמר האגדה הבריטית, למלך קאנוט שלקח את שרביטו, חבש את כתרו והלך אל חוף הים, שם ישב וציווה על הים לחדול מזעפו ועל הגלים להפסיק את תנועתם. הרי, הם טוענים, כל מי שהקדישה שתי דקות לחיפוש פשוט בגוגל יכלה למצוא דיווח מלא באנגלית על הפרשה בירדן, בכלי תקשורת אמינים ומכובדים. זוהי טעות.

אמנם, לקח לרשויות הביטחון זמן מה כדי להבין שהן אינן פועלות עוד מול קבוצה קטנה ומוגדרת של אמצעי תקשורת, שהן צריכות להתמודד עם מידע מפלטפורמות שונות, ושהגבול בין מידע בתוך ישראל ומחוץ לגבולותיה מתמסמס. אבל, אין לזלזל במערכת הביטחון, שתפיסתה האסטרטגית גורסת בפשטות: למה לשחרר את מה שאפשר לחסום?

האירוע בירדן הוכיח, כפי שהוכיחו פרשות בעבר, שלצנזורה יש כוח רב מכפי שאנחנו רוצים להאמין. הכוח הזה קיים הן מפני שהצנזורה עובדת היום מול כל הפלטפורמות, גם ברשתות החברתיות, ומשום שהיא אוסרת לפעמים לצטט גם מקורות זרים, והן מפני שלא מדובר רק בצנזורה אלא במעגלים רחבים יותר. הצנזורה הפכה את עצמה לגוף שאוכף את האחים הקטנים והנשכניים שלה – צווי איסור הפרסום, ובכך יצרה מכפלת כוח. יש לשער שחוקים כמו "חוק הפייסבוק", שיעניקו לבתי המשפט סמכות להורות לפלטפורמות האינטרנט הגדולות להסיר מידע הפוגע בביטחון, ייאכפו גם הם, לפחות בחלקם, על ידי הצנזורה. כל זה מבלי להזכיר את תפיסת העבודה האנטי-שקיפותית של המשטרה ושל גופים נוספים כמו המשרד לעניינים אסטרטגיים.

מחובתם של אמצעי התקשורת, המכפיפים את עצמם להוראות צנזורה וצווי איסור פרסום, שלפעמים הם כה מופרכים עד שדגל שחור מתנוסס מעליהם, לצאת למאבק על זכותם לפרסם מידע, ולא לשבת ולהמתין עד ש"הגרדיאן", הטלוויזיה האוסטרלית או הרשתות החברתיות ייכנסו לפעולה.

אבל, בעיקר - רפורמה בצנזורה היא הכרחית לא משום שהשארת המצב הקיים על כנו תרוקן אותה מכל תוכן מעשי, אלא דווקא מפני שהיא הופכת לנגד עינינו לדרקונית ופוגענית עוד יותר מאשר טרום העידן הדיגיטלי.

פורסם לראשונה בהארץ.