חג ללאומיות, לא ללאומנות

בשנים האחרונות אנחנו עדים לתהליך מסוכן, הלאומיות היהודית, החילונית באופיה הולכת ונכבשת על ידי האגף הימני של הציונות הדתית

פסח הוא חג החרות אבל גם חג הלאומיות היהודית. ביציאת מצרים, הפכו שבטי בני ישראל לעם ישראל. הלאומיות היהודית שבה וחזרה להיסטוריה עם הקמת התנועה הציונית. היא הייתה לאומיות חילונית. אבל בשנים האחרונות דומה שהלאומיות נכבשת על ידי הדתיים והדת ומסגלת דמות קיצונית. קבוצה קטנה רואה עצמה שומרת החותם הלאומיות והרוב היהודי מוותר עליה. זוהי טרגדיה שתוצאתה הפיכת הלאומיות היהודית ללאומיות דתית משיחית מסוכנת.

על פי המסורת היהודית יציאת מצרים היא המאורע המכונן של עם ישראל. ביציאתם ממצרים, הפכו השבטים בני יעקב לעם. גם בעיני תנועות לאומיות מודרניות, יציאת מצרים ועלייתה של הלאומיות בעם ישראל היוותה מודל להשראה וחיקוי. הלאומיות היהודית הקדומה הפכה כמובן מקור להשראה גם לאבות התנועה הציונית. עבור מי שראו את עצמם מחדשי הלאומיות היהודית המגשימים את חזון הדורות ומשיבים את עמם לציון, יציאה משעבוד מצרים לחרות שממתינה בארץ ישראל, הייתה המודל ליציאה מהגולה ושיבה לארץ.

אבל היה הבדל משמעותי בין יציאת מצרים ההיסטורית לזו שהובילה הציונות. בעוד שבראשונה, מי שסובב את האירועים היה האל, בזו האחרונה, שמו של האל נעדר. אבות הציונות, היו חלק מגל הלאומיות ששטף את אירופה החל מהמאה ה-18. התנועה הציונית הייתה תנועה לאומית מודרנית. ככזו, מייסדיה והוגיה שהיו חילונים, ראו את התנועה כתחליף לדת היהודית וכמושא הזדהות ליהודים לאחר שעזבו את הדת. הם וממשיכי דרכם בארץ ישראל, טרם הקמת המדינה וגם בעשורים שלאחר מכן, עשו מאמץ אינטלקטואלי כביר כדי לנתק את הדת מהלאומיות. הם יצרו לאומיות יהודית שזיקקה מתוך הדת טקסטים, סמלים ורעיונות, והייתה למסד להקמת הישוב היהודית ומדינת הלאום היהודית.

הלאומיות היהודית החדשה לא הייתה מחויבת רק ליהדות. ניטעו בה גם יסודות אוניברסליים. הוגיה ומנהיגיה האינטלקטואליים, המדיניים והפוליטיים ראו עצמם יהודים אבל גם בני תרבות המערב. ממשיכי המסורת היהודית וההיסטוריה הלאומית התנ"כית, אבל גם תלמידיהם של הפילוסופים של תקופת הנאורות וההשכלה, ואפילו של שפינוזה, הפילוסוף היהודי הכופר. בעיניהם, ובעיני ממשיכי דרכם מקימי המדינה לא רק שהלאומיות היהודית לא סתרה את הערכים ההומניסטיים והליבראליים, אלא להפך. הם עצם מעצמיה, בשר מבשרה. היא מכילה בתוכה רעיונות יהודיים, ובאותה מידה לפחות, גם רעיונות מערביים. שאיפה לשלום, זכויות אדם וזכויות מיעוטים היו נר לרגליהם של רוב מנהיגיה של הלאומיות היהודית המתחדשת.

אבל בשנים האחרונות אנחנו עדים לתהליך מסוכן, שמשפיע על הלאומיות היהודית, צובע אותה בצבעים קיצוניים, ומביא אותה אל סף הלאומנות או אף מעבר לו. במעין תעלול היסטורי, הלאומיות היהודית, שהייתה חילונית באופיה, הולכת ונכבשת על ידי האגף הימני של הציונות הדתית. רבנים, הוגים ופוליטיקאים דתיים, עושים מאמץ לזהות את הלאומיות היהודית עם דתיות דוגמטית, ואפילו משיחית. על פי הגרסה שלהם הלאומיות היהודית היא שליטה מלאה על ארץ ישראל השלמה, שלילת זכויותיו של העם הפלסטיני למדינה, ורידוד כל מימד שמבטא רעיונות מערביים של חירויות וזכויות אדם.

קבוצה זו רואה את עצמה כשומרת החותם של הלאומיות היהודית. היא 'המחנה הלאומי' האמתי. בעיניה, כל מי שלא מיישר קו עם האג'נדה הקיצונית הזו, אינו לאומי באמת, ופוגע בכך במדינת הלאום של העם היהודי. עבורם הלאומיות היהודית עוברת לא רק דרך ההיסטוריה היהודית והתנ"ך אלא גם דרך היהדות המסורתית וההלכתית. ממילא, כל מי שנמצא מהשמאל הדתי או הפוליטי שלהם, אינו לאומי באמת.

זיהוי של הלאומיות היהודית, ושל מדינת הלאום של העם היהודי עם לאומיות קיצונית שהולכת והופכת ללאומנות, מסוכן למפעל הציוני ומסוכן למדינה. במקום שמדינת ישראל תהיה אור ערכי לגויים, היא עלולה לשקוע בתפיסות השוללות את זכויות האדם, האחר, בן המיעוט. במקום שתהווה מודל לשילוב ראוי בין ערכים ליברליים לערכים לאומיים, היא עלולה להפוך לדוגמה להתממשות הסכנות שטומנת בחובה הלאומיות.

הלאומיות היהודית צריכה להיות שייכת לכולם. שמאל וימין. חילוניים ודתיים. שומה על אינטלקטואלים, פוליטיקאים, וכל מי שמדינת הלאום היהודית חשובה לו, לא לוותר עליה הלאומיות היהודית. לא לאפשר את זיהויה עם קיצוניות פוליטית ודתית. להמשיך את מפעלם של הוגי הציונות ומדינת ישראל, ולפתח אותה כמודל ללאומיות קונסטרוקטיבית, כזו שמחויבת גם לזכויות אדם וערכים ליבראליים. להיאבק בגלישה מלאומיות ללאומנות. רק לאומיות כזו, יכולה לאפשר קיום של מדינה יהודית דמוקרטית בה לשני היסודות יש מקום מהותי.

 

המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ".