משכן, אדם, אל - פרשת תצוה

בפרשת הקודמת הצענו כי המשכן הוא יצירה משותפת – אלוקית ואנושית. בפרשת "תצווה" ובבאות אחריה, השותפות הופכת להיות ביצועית ומפורטת. משה מצטווה לדבר "אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן לקדשו" (כח, ג). ומיהם? בפרשת "ויקהל" מזוהים שניים: בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, ולצדם, כל דכפין: "כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשת אתה" (לו, ב).

אנו רגילים לחשוב על המשכן כעל המקום שבו בא לידי ביטוי כוח היצירה האומנותי היהודי. בלב הישימון המדברי צמח מקום שמתייחד ביופיו, באסתטיות שלו, בהדרו – "נויו של עולם" (זבחים, נד, ב). זוהי "מלאכת מחשבת", שבוני המשכן הצטיינו בה. כך עד היום: "בצלאל" הוא, כידוע, שמה של האקדמיה לאומנות ולעיצוב בירושלים וגם האמן האידיאלי בסיפור "עגונות", שעל שמו נקרא ש"י עגנון, מכונה "בן-אורי".

אבל, האם בצלאל וחבריו פעלו כאמנים רגילים, המבטאים את רגשותיהם ואת תשוקותיהם ביצירה ספונטאנית? הפסוקים מלמדים אחרת: פעם אחת – "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (כה, ט); פעם שניה – "וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר" (כה, מ); פעם שלישית – "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר" (כו, ל); פעם רביעית – "כאשר הראה אותך בהר כן יעשו" (כז, ח). התורה לא חוסכת מאמץ להבהיר כי כוח היצירה שנדרש מבצלאל וחבריו הינו מוגבל בתכלית. אין כאן חופש ביטוי אומנותי, אלא הוראות תפעול וביצוע מדויקות. הקב"ה קובע את החומרים, הצורה, הגודל והמפרט הטכני המלא. אין ספק שאמן בן זמננו לא היה מוכן לחתום על יצירה שתנאיה מוכתבים לו בצורה דומה.

אפשר שהדברים רמוזים בשמו של האמן האגדי: בצלאל בן אורי. מצד אחד בוקע ממנו האור היצירתי הפרטי שלו – "אורי"; מצד שני, תפקודו האומנותי איננו עצמאי. האור שלו מתקיים תחת צל, של האל – "בצלאל". אפשר שגם שמו של חברו מסמן את השניות: "אחיסמך" מהדהד את העצמאות שמאפשרת לסמוך עליו כאח; אך "אהליאב" מזכיר לנו שעבודתו היא עבור האוהל (מועד) של האב – הקב"ה. בשני המקרים יש היפוך, כמעט סתירה פנימית, בין השמות, בדרך שמבטאת את המורכבות של המעשה שהם מתבקשים לבצע.

דומה בעיני, שיש כאן מסר עמוק: אילו בניית המשכן היתה נעשית באופן ספונטאני, המשכן עלול היה להפוך כלי לביטוי עצמי; יצירה אנושית המבטאת את רוח האדם, טעמו, ערכיו, ובהכרח גם את סופיותו ומוגבלותו. או אז המשכן היה משמש מקור לסיפוק צרכים אנושיים – נעלים או נחותים - כפי שיקרה בהמשך, בפרשת עגל הזהב. הציווי המקראי התוחם את היצירה באמצעות פרטים מוכתבים מדויקים מלמד שמטרת המקדש הפוכה בתכלית: גיוס הכישרונות האנושיים המגוונים לשם מימוש התכנית האלוקית בדבר אופיו וצורתו של אוהל ההיוועדות בין האלוקי והאנושי. זוהי ההתקדשות של הגשמיות וההגשמה של הקדושה.

בתוך המסגרת המוכתבת מבחוץ, הביטוי האישי-אנושי של עבודת המשכן איננו נעלם. מעניין לגלות את הריבוי של המלה "לב" על הטיותיה בפרשיות המשכן: "כל נדיב לבו יביאה" (לה, ה); "כל חכם לב בכם יבאו ויעשו" (לה, י) וכך, על זו הדרך, בלמעלה מעשרה אזכורים נוספים. מקומו של הלב בעשיית המשכן – מצד הספקים של החומרים ומצד בעלי המלאכה – מבהיר את המוטיבציה שלהם, שבאה מעומקא דליבא, ולא לצרכים של ביטוי אישי אנוכי או כמצוות אנשים מלומדה.

הנצי"ב מסמן את נקודת האיזון בפירושו על הפסוק "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו" (לט, לב): "באשר ידוע שישראל נתאוו מאד שתהיה השכינה שרויה בתוכם, היא עולה על הדעת שבשביל זה השתדלו לעשות הכל; משום הכי פירש הכתוב שרק 'כאשר צוה ה' כן עשו'". היינו, למרות שבני ישראל עשו, פעולותיהם לא נועדו לסיפוק צרכיהם, אלא למימוש מצוות ה'.

שיתוף הפעולה בין האנושי והאלוקי בא לידי ביטוי גם בפונקציונאליות של כלי המשכן: כל הכלים נעשית בהם עבודה – כלי שרת – וכיוונה מהאדם כלפי הקב"ה. מנגד, הארון איננו כלי שרת. לא נעשית בו כל עבודה אנושית. אדרבא, הארון הוא מקום ההתגלות של ה' לאדם. כיוון הזרימה בו הפוך ומשלים. אוהל מועד ממצב את הקשר בין הקב"ה לעם על ידי יצירת מקום שבו מונחת העדות ובו מתבצעת ההתוועדות.

יש הסוברים כי התרבות היהודית מתנזרת, יחסית, מיצירות אמנות משום האיסור על עשיית "פסל וכל תמונה" בעשרת הדברות. את האיסור ניתן להבין כחלק מהמהלך המקראי המכוון לעקירה מן השורש של תרבות העבודה הזרה. והנה הקב"ה מצווה להציב פסל – כרובים – במקום המקודש ביותר, ממש מעל ארון העדות שבו טמונים גם שברי הלוחות הראשונים שנותצו בגלל עשיית פסל – עגל הזהב. כיצד ניתן להבין זאת? ברצוני להציע שגם עניין זה מסמן את האיזון בין האנושי והאלוקי שעליו בנוי המשכן:

במעשה העגל, שנקרא בשבת הבאה, התברר עד כמה רחוק העם מוויתור על אלוקות מוחשת. עצם הקביעה של האיסור על עשיית פסל לא פתר את הצורך האנושי בהגשמת האל באמצעות נוכחות פיזית כלשהי. העם שב להרגלי העבודה הזרה תוך ארבעים ימים קצרים ממתן תורה. לפיכך המשכן מציע איזון חדש: יהיה בו פסל, אך הוא יהיה רחוק ובלתי נגיש. זהו פסל ממשי, עשוי זהב, אך נוכחותו אבסטרקטית בלבד, שהרי איש איננו מתקרב אליו (מלבד הכוהן הגדול, פעם אחת בשנה). אם המשכן מסמל שותפות, הרי שנדרש בה, כבכל שותפות, "וויתור" משני הצדדים, תוך הבנת היכולות והמגבלות שלהם.

 

המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון"