הציונות הדתית והקפיטליזם

כשהייתי שמיניסט במדרשיית נעם, מישהו מחברינו התחיל להעביר בינינו את ספריה של הסופרת וההוגה האמריקנית איין ראנד, כמעיין המתגבר ומרד הנפילים. ברוח התפיסה האגואיסטית שטיפחה ראנד, הספרים האלה מתארים גיבורים שלא אכפת להם משיקולי לחץ חברתי, או אפילו משיקולי מחויבות חברתית אמתית. כל עניינם בביטוי קיצוני של רעיון המימוש העצמי: תפקיד האדם בעולם הוא לממש את עצמו ואת רצונותיו, ומחויבות לכלל היא שקר שמטמיעים בנו אנשים חלשים ודמגוגים שרוצים לסרס את אישיותנו החופשית.
היה מרענן לקרוא את הספרים האלה, אבל לא באמת הסכמנו אתם: שנה לאחר מכן כמעט כולנו התגייסנו למסגרות שונות של שירות צבאי, ואין צעד שמבטא יותר תרומה לכלל ופחות אגואיזם מאשר שירות צבאי – בוודאי כשמדובר בשירות קרבי מסכן-חיים.
כעבור כמה עשרות שנים מתברר שרעיונותיה של ראנד חדרו בכל זאת ללב השיח הדתי-לאומי. אמנם, לרוב לא בגרסה הקיצונית מאוד של ראנד עצמה, אבל גרעין המחשבה הראנדית בהחלט קיים בהתלהבות הנוכחית של הציונות הדתית מהשיח הכלכלי הקפיטליסטי, ומהשיח החברתי הליברטריאני.

אחד הביטויים הבולטים לתופעת הזו היא העובדה שפורומים אינטלקטואליים, שבהם בולטים אנשי הציונות הדתית – כמו פורום קהלת, מרכז שלם, אתר האינטרנט 'מידה' וכתב העת השילוח – מבטאים באופן בולט וגאה שיח כלכלי ליברלי, לעתים כמעט ליברטריאני. פורום קהלת, למשל, מונה בין אחת ממטרות היסוד שלו את "העמקת עקרונות השוק החופשי בישראל", ואילו אתר 'מידה' מגדיר את עצמו כמייצג ערכים "ליברלים קלאסיים", הוא מופעל על-ידי ארגון המתכנה 'אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית, ובתיאור העצמי שלו נאמר ש"בעינינו, מוסדות אזרחיים וולונטריים וספונטניים עדיפים לאין שיעור על מדינה גדולה ומשופעת תקציבים, הפוגעת בחירות האישית והכלכלית". כתב-העת החדש השילוח, היוצא מטעם קרן תקווה, הצטרף לאחרונה למגמה הזו.
העמדות הללו מהוות שינוי דרמטי בדרכה של הציונות הדתית – זו שססמתה ההיסטורית הייתה 'תורה ועבודה'; שהקימה קיבוצים ומושבים, דגלה בחקלאות, קיימה שיתוף פעולה הדוק עם תנועת העבודה החילונית, ובעיקר האמינה בחשיבותם של צדק חברתי וערבות הדדית. מדוע השינוי הזה התרחש?

אפשר לדבר על הקיטוב החריף שהתחולל בחברה הישראלית, שגורם לרבים בשמאל לסלוד מכל עניין לאומי ולרבים בימין לסלוד מכל דבר שמזוהה עם השמאל, כולל ערכי צדק חברתי; אפשר לדבר על רצונה של הציונות הדתית להיות חלק מהאליטה הישראלית, כולל אליטת הכסף. אבל יש גם סיבה מרכזית נוספת: מדע המדינה מבחין בין שתי השקפות יסודיות בניהול מדיניות - השקפה 'אידיאליסטית', השואפת לטוב, מניחה שכוונת כלל השחקנים בזירה היא לטוב, ומשום כך גם פועלת למימוש הטוב – לעומת ההשקפה ה'ריאליסטית', המניחה שיצר לב האדם רע מנעוריו, ותפקיד השחקנים בזירה הציבורית אינו לתקן עולם אלא לשרוד בעולם אכזר, תוך שאיפה להצליח גם 'למקסם רווחים' והישגים.

רוח תנועת הנוער שאפיינה מאז ומעולם את הציונות הדתית מיקמה אותה בבירור במחנה האידיאליסטי, מחנה תיקון העולם. גם תפיסת העולם הימנית שלה מבחינה מדינית התבססה על שאיפה חיובית להגשמת חזון ציוני רחב, ולא על עוינות לפלסטינים או לשמאל. אבל נסיבות העימות הקשה – הן עם הפלסטינים מחוץ, והן עם השמאל מבית – הקשיחו את לבה של הציונות הדתית, ובמשך השנים היא הפכה יותר ויותר ל'ריאליסטית': לא עוד תיקון עולם, אלא הכרה מרירה בטיבו הקשוח של העולם, ומתוך כך גם אימוץ שיטותיו, לשם ההישרדות.
ה'ריאליזם' הזה, שבמקורו נולד בתחום המדיני, החל בהדרגה לזלוג גם לתחומי חיים אחרים, ובראשם התחום החברתי-כלכלי, כשפירושו שם הוא כמובן אותה תפיסה הגורסת שאדם לאדם זאב, בני האדם נמצאים בתחרות מתמדת על משאבים וממילא "כל דאלים – גבר", ובמקרה הטוב הוא יזרוק כמה פירורי צדקה לעבר החלשים. אבירי הסיסמה 'הכיבוש משחית' אולי יוכלו לראות בכך עוד ביטוי לתהליך שבו המאבק הקשוח על השליטה בשטחי יהודה ושומרון גרם בעקיפין להקשחת לבה של הציונות הדתית גם בתחומים אחרים.

הציונות הדתית דוגלת באתוס לאומי, אפילו נצי מבחינה מדינית. אתוס כזה, במיוחד בתנאי הסביבה במזרח התיכון, דורש הרבה נכונות להקרבה, ונכונות כזו יכולה להיות מושגת לאורך זמן רק כאשר יש תחושת לכידות וערבות הדדית בין השותפים בחברה. אם הלכידות הזו לא תתקיים ברמה הכלכלית-חברתית, בסופו של דבר היא גם לא תחזיק מעמד מבחינה מדינית וביטחונית. אי אפשר יהיה לאורך זמן לשכנע אנשים המרגישים זנוחים מבחינה כלכלית וחברתית, אנשים שאין להם תחושה של חלק מקולקטיב שאכפת לו מהם, להילחם ולהקריב את חייהם למען החברה שזנחה אותם.

הגרסה מלאה של המאמר פורסמה בכתב העת "דעות" (של תנועת נאמני תורה ועבודה).