מערכת המפלגות הישראלית, 2009-2000

בעשור הראשון של המאה ה-21 חלו כמה התפתחויות פוליטיות מעניינות במפת המפלגות בישראל. אמת, בפוליטיקה הישראלית אין רגע דל, ובהחלט ייתכן כי העשור החולף לא היה סוער כמו זה שקדם לו – שהחל ב"תרגיל המסריח" ובאימוץ רפורמה ממשלית (הבחירה הישירה), נמשך בהסכמי אוסלו, הגיע לשיא איום ברצח ראש ממשלה והסתיים בפיצול פרלמנטרי שלא ידענו כמותו מעולם. ואולם בכל הנוגע למבנה של מערכת המפלגות היו עשר השנים שעברו חשובות יותר. מאמר זה מבקש לבדוק אם אמנם חל שינוי מהותי במערכת המפלגות הישראלית, או במילים אחרות – אם חלה היערכות מחדש (realignment) של המערכת, כאשר המבנה הדו-גושי שאפיין את המפה הפוליטית זה כמה עשורים פינה את מקומו למערכת לא יציבה, שבה הזיהוי המסורתי בין שמאל יוני לימין נצי כבר אינו מובהק כבעבר.

מבוא

בעשור הראשון של המאה ה-21 חלו כמה התפתחויות פוליטיות מעניינות במפת המפלגות בישראל. אמת, בפוליטיקה הישראלית אין רגע דל, ובהחלט ייתכן כי העשור החולף לא היה סוער כמו זה שקדם לו - שהחל ב"תרגיל המסריח" ובאימוץ רפורמה ממשלית (הבחירה הישירה), נמשך בהסכמי אוסלו, הגיע לשיא איום ברצח ראש ממשלה והסתיים בפיצול פרלמנטרי שלא ידענו כמותו מעולם. ואולם בכל הנוגע למבנה של מערכת המפלגות היו עשר השנים שעברו חשובות יותר. מאמר זה מבקש לבדוק אם אמנם חל שינוי מהותי במערכת המפלגות הישראלית, או במילים אחרות - אם חלה היערכות מחדש (realignment) של המערכת, כאשר המבנה הדו-גושי שאפיין את המפה הפוליטית זה כמה עשורים פינה את מקומו למערכת לא יציבה, שבה הזיהוי המסורתי בין שמאל יוני לימין נצי כבר אינו מובהק כבעבר.

המפץ הגדול: מדו-גושיוּת ל.....?

המונח "היערכות מחדש של מערכת המפלגות" מתייחס לשינוי ביחסי הכוחות הבין-מפלגתיים במערכת פוליטית נתונה (אריאן ואח', 2006: 49-48), ולפיכך כדי לבדוק אם כן חלה היערכות מחדש עלינו לבחון אם בעשור האחרון אכן הייתה מערכת המפלגות שונה באופן מהותי מהעשורים שקדמו לו. יש חוקרים הטוענים שעד 1977 הייתה בישראל מערכת רב-מפלגתית עם מפלגה דומיננטית, שכן עד המהפך ההיסטורי של 1977 אכן הייתה מפא"י (ולאחריה מפלגת העבודה והמערך) מפלגת השלטון הקבועה. למן 1977 נעשתה המערכת דו-גושית. אולם לאמתו של דבר כבר מסוף שנות השישים החל מחנה ימין להתגבש סביב גח"ל ומחנה של מפלגות הפועלים סביב מפא"י.

מערכת דו-גושית זו התאפיינה בשני מחנות פוליטיים ברורים, ובכל מחנה היה כוח מוביל (הליכוד או המערך) שמסביבו פעלו כמה מפלגות קטנות. שיאה של הדו-גושיות היה בשנות השמונים, כאשר שתי המפלגות הגדולות הגיעו לשיא כוחן (75% ממושבי הכנסת), ובמערכת שרר שוויון כמעט מוחלט. את המערכת הזאת אפשר לבטא כך:

ייתכן כי השורשים לשינוי שחל במבנה מערכת המפלגות הישראלית נעוצים בקיץ 2000, עם כישלונן של שיחות קמפ דייוויד בין ראש הממשלה אהוד ברק ליושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. עד אז, במשך כשלושה עשורים נחצתה מערכת המפלגות הישראלית לשני גושים ברורים של ימין ושמאל, על פי העמדות האידאולוגיות כלפי גורל השטחים. בצד השמאלי-יוני של המפה עמדה מפלגת העבודה ומפלגות נוספות, ואלה זכו מאוחר יותר לכינוי "מחנה השלום". אגף זה של מפת המפלגות דגל ברעיון הבסיסי של "שטחים תמורת שלום". בצדה הימני-נצי של המפה עמדו הליכוד ומפלגות נוספות, ואלה התהדרו בכינוי "המחנה הלאומי". אגף זה דגל ברעיון של "ארץ ישראל השלמה" ושלל ויתורים טריטוריאליים. המפלגות הדתיות לא השתייכו במובהק לאחד מהמחנות, אף שבדרך כלל העדיפו לשתף פעולה עם המחנה הלאומי. הדו-גושיות המשיכה גם בשנות התשעים הסוערות, שבמהלכן התחלף השלטון ("מהפך") שלוש פעמים.

המפנה הגיע בראשית העשור האחרון. תהליך השלום עם הרשות הפלסטינית עלה על שרטון, וכדי להפיח בו חיים חדשים, ביולי 2000 נסע ראש הממשלה ברק לפסגת שלום מכרעת עם הנשיא קלינטון והיושב ראש ערפאת. ברק יצא לפסגה עם בסיס פרלמנטרי רעוע ועם הסכמה ציבורית שנויה במחלוקת. רבים בציבור היהודי ראו בהצעתו של ברק לערפאת חבילה חסרת תקדים של ויתורים. כישלון השיחות ופריצת האינתיפאדה השנייה חודשים ספורים אחריהן הביאו את רוב הציבור הישראלי להטיל ספק בנכונותה של הרשות להגיע לסיום הסכסוך ובנוגע לאפשרות להגיע להסדר. כישלונן של שיחות קמפ דייוויד והאינתיפאדה השנייה הביאו במידה רבה להתכנסות אידאולוגית של המערכת הפוליטית למרכז:

מצד אחד הנחיתו ההתפתחויות מכה מוחצת למדי על השמאל הציוני. האופוריה של הימים שלאחר חתימת הסכמי אוסלו התפוגגה, והאמונה היסודית בדבר חוסר התוחלת שבהמשך הכיבוש והתמיכה הבלתי מסויגת בעיקרון של "שטחים תמורת שלום" הוחלפו בתחושה עזה של ייאוש על שבצד האחר "אין עם מי לדבר" וכי השלום רחוק מאד ממימוש.

מן הצד האחר גם מפלגות הימין הלאומני נשמעו רלוונטיות פחות. התמורות הדמוגרפיות הביאו את רוב הציבור התומך בקיומה של מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי להבין כי הדרך היחידה להשיג את שני היעדים הללו היא באמצעות הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים". קריאות הימין הלאומני לפתרונות כגון אוטונומיה פלסטינית בתוך מדינת לאום יהודית נשמעו אפוא פתאום הזויות ומנותקות מהמציאות. כתוצאה מכך נראה הליכוד - בהנהגת שרון (נאום הרצליה ב-2003) ולאחרונה גם בהנהגת נתניהו (נאום בר אילן ב-2009) - מאמץ עמדות חסרות תקדים ועובר לכיוון המרכז.

בעשור האחרון התנער אפוא רוב הציבור מהאידאולוגיה המסורתית של שני הגושים ("שטחים תמורת שלום" ו"ארץ ישראל השלמה"), ובמקומה השתרשה השלמה של פרֵדה הדרגתית מן השטחים, אפילו באורח חד-צדדי. הביטויים המובהקים ביותר להלכי רוח אלה היו תכנית ההתנתקות מרצועת עזה ובנייתה של גדר ההפרדה. במילים אחרות - המציאות כמו כפתה על מערכת המפלגות היערכות מחודשת בנושאים המדיניים, וכל אחת מהמפלגות הגדולות גילתה גמישות פרגמטית לנוכח המציאות ומרכזה את עמדותיה. עמעום אידאולוגי זה התרחש במידה מסוימת גם במדיניות הכלכלית-חברתית. שורה של החלטות בעשור האחרון שחברי הכנסת של מפלגת העבודה תמכו בהן או לא התנגדו להן מעידה על התרחקות מעמדות סוציאל-דמוקרטיות מסורתיות.כך למשל התמיכה ברפורמת הקרקעות בקיץ 2009. בחירתו של עמיר פרץ ליושב ראש העבודה (2005) אמנם הביאה לחידוד זמני של העמדות, אבל בחירתו בתיק הביטחון הייתה סמלית מבחינת הורדת הסוגיה החברתית-כלכלית לרמת עדיפות משנית.

שינויים במפת המפלגות במקביל ל"מפץ הגדול"

במחצית הראשונה של העשור התקרבו אפוא שתי המפלגות הגדולות (הליכוד והעבודה) זו לזו והמרחק האידאולוגי ביניהן הלך והצטמצם. היו שקראו את התזוזות הפוליטיות הללו והעריכו כי המערכת צועדת לקראת "מפץ גדול" שיפרק מבנים מפלגתיים קיימים וייצור מפלגת אמצע חדשה שתמשוך חברים משתי המפלגות הגדולות ותהפוך לכוח מוביל במערכת מפלגות חדשה (אריאן ושמיר, 2006: 14). התחזיות התממשו בשלהי 2005 כשראש הממשלה אריאל שרון פרש עם קבוצה של חברי כנסת מהליכוד וייסד את "קדימה". המפלגה החדשה אמנם משכה אליה גם פוליטיקאים ממפלגת העבודה (שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק) אבל לא בהיקף המקווה. ההערכה הרווחת הייתה שלנוכח ההיסטוריה הפוליטית בישראל - העשירה במפלגות מרכז שניסו למצב את עצמן כחלופה שלטונית אבל נכשלו מבחינה אלקטורלית ולא האריכו ימים - קדימה לא תצליח לשבור את מערכת המפלגות המסורתית (Hazan, 2007). ואולם בבחירות 2006 הצליחה קדימה במקום שבו נכשלו כל הקודמות: היא ניצחה בבחירות והייתה למפלגה הראשונה (מלבד מפא"י/ עבודה והליכוד) שהצליחה להגיע לעמדת השלטון, אף שמנהיגה ומייסדה אריאל שרון נפל למשכב עוד טרם הבחירות, ובראשה עמד ממלא מקומו אהוד אולמרט. חיזוק לטענה שקדימה איננה אפיזודה חולפת התקבל שלוש שנים מאוחר יותר בבחירות לכנסת ה-18, כאשר קדימה שמרה על מעמדה כמפלגה שזכתה במספר המנדטים הגדול ביותר (ראו תרשים 2). 

היחלשותן של המפלגות הגדולות

הצלחתה של קדימה בבחירות 2006, ואולי אף מפתיע יותר - הישגה בבחירות 2009 (היא הצליחה לנתץ את קללת מפלגות המרכז שאינן שורדות) -  עשויים להעיד על התרופפות מערכת המפלגות ובייחוד על הירידה בכוחן של שתי המפלגות הגדולות ששנים ארוכות היו שני העוגנים של המערכת הפוליטית בישראל. המערך (ולאחר מכן מפלגת העבודה) במרכז-שמאל וגח"ל (ולאחר מכן הליכוד) במרכז-ימין היו חלופות שלטוניות ברורות ומשכו אליהן את רוב קולות הבוחרים. לשיא כוחן הגיעו המפלגות הגדולות בשנות השמונים, כשאחזו ביותר משני שלישים ממושבי הכנסת. ואולם תמורות חברתיות (העלייה ממדינות ברית המועצות, הקצנת הבוחרים הערבים, עלייתה של ש"ס) ושינויים מוסדיים (אימוץ הבחירה הישירה) הובילו לידי היחלשותן. הבחירה הישירה (פתק ההצבעה הכפול) לימדה את המצביעים כי באפשרותם לבחור ללא חשש במפלגה הסקטוריאלית שתייצג אותם בלי לסכן את הבעת עמדתם בנוגע לתהליך השלום. כך גדלו אפוא המפלגות הסקטוריאליות על חשבונן של המפלגות הגדולות.

 

ההיחלשות של המפלגות הגדולות הגיעה לשיאה בעשור האחרון. כמו שעולה מתרשים 3, לפני שנת 1996 הצליחה תמיד הרשימה הגדולה לזכות בלפחות שליש ממושבי הכנסת. ואולם בחמש מערכות הבחירות מאז 1996 החזיקה המפלגה הגדולה בפחות מזה. בשלוש מהן היא אפילו לא הגיעה לרבע מהמושבים. אם נביט בכוחן המשותף של שתי הרשימות הגדולות, נבחין במגמה דומה: שתי הגדולות אחזו באופן מסורתי ברוב המושבים. בעשור האחרון נתון זה השתנה, וכוחן המשותף של שתי הגדולות צנח לפחות משישים מושבים - פחות ממחצית. אפילו לאחר "המפץ הגדול", משהוחל לדבר על שלוש מפלגות גדולות, כוחן המשותף של ליכוד-קדימה-עבודה אינו משתווה לזה של שתי המפלגות הגדולות בעידן שלפני הבחירה הישירה. 

שינוי לצד המשכיות

מלבד המפץ הגדול ניתן להצביע על עוד כמה התפתחויות מעניינות שחלו בעשור האחרון:

• הצטמקות מפלגות השמאל הציוני: מפלגות אלו, שרק לפני כ-15 שנה אחזו בקרוב למחצית ממושבי הכנסת, איבדו כ-75% מכוחן. כיום הן מחזיקות ביחד 16 מושבים בלבד (ראו תרשים 4).

• ההיחלשות בביטוי הפוליטי של שני מגזרים - הציונות הדתית ועולי ברית המועצות לשעבר: המפד"ל, אשר ייצגה את הציונות הדתית, איבדה מכוחה ודבר זה אילץ אותה לשתף פעולה עם האיחוד הלאומי ב-2006 ולהקים מסגרת מפלגתית חדשה (הבית היהודי) ב-2009. ואולם בכך אין להסתיר את העובדה כי בעשור האחרון השתנה המגזר הדתי-ציוני. חלקים נרחבים מהציבור חדל להצביע באופן סקטוריאלי ונטמע במפלגות הציוניות הכלליות, בעיקר בליכוד ובקדימה. חלק אחר העביר את תמיכתו למפלגות הימין כגון האיחוד הלאומי, שאינן מפלגות דתיות במובהק. תהליך דומה חל גם במגזר ה"רוסי" (עולי ברית המועצות לשעבר). במחצית השנייה של שנות התשעים ייצגו את הציבור הזה שתי מפלגות סקטוריאליות מובהקות - "ישראל בעלייה" ו"ישראל ביתנו", ואולם כבר ב-2003 התמזגה ישראל בעלייה בליכוד. ישראל ביתנו עדיין פעילה, אך איננה עוד מפלגה סקטוריאלית - רוב מצביעיה עדיין עולים, אבל היא מושכת אליה גם מצביעים אחרים, ופרופיל חברי הכנסת שלה מגוון.
• יציבות רבה בסקטור החרדי והערבי: ש"ס ויהדות התורה שמרו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות על ייצוג יציב שנע בין 16 ל-18 מושבים במשותף. יציבות דומה נרשמה גם במגזר הערבי. לאמתו של דבר מ-1996 ובחמש מערכות בחירות רצופות מצליחות המפלגות הערביות לשמור על ייצוג פרלמנטרי יציב שנע בין שמונה ל-11 מושבים, על אף הפיצול הגדול שקיים במגזר זה ועל אף הקריאות החוזרות ונשנות להחרים את הבחירות ולא לשתף פעולה עם השלטון הציוני.
• מפלגות מרכז באות והולכות: במרכז המפה הפוליטית ראינו בעשור האחרון את הופעתן והיעלמותן של כמה מפלגות מרכז. "מפלגת המרכז", שנוסדה עם תקוות גדולות לקראת הבחירות לכנסת ה-15, לא החזיקה מעמד והתפזרה לכל עבר. שינוי הופיעה ב-1999, זכתה להישג שיא של 15 מושבים והייתה שחקן מרכזי בכנסת ה-16 (שותפה לממשלה), אבל בבחירות 2006 נעלמה מהמפה הפוליטית. ב-2006 הייתה זו "גיל", מפלגת הגמלאים, שתפסה עמדה מרכזית עמומה, אבל גם היא לא שרדה יותר מקדנציה אחת

קואליציות מגוונות וממשלות רעועות

הירידה של מערכת המפלגות הדו-גושית והפיכתה למערכת גמישה ואמורפית מתבטאות גם בהרכבים הקואליציוניים שראינו בעשור האחרון. אם בעבר היה קל באופן יחסי לחזות אילו קואליציות עשויות לקום ואילו לא, בעשור האחרון הדבר קשה יותר. יש שיטענו כי בהיעדר אידאולוגיה ממשית, ראשי המפלגות מונעים רק מיצר השלטון וממניעים אישיים ועל כן ששים להצטרף אל כל קואליציה ובלבד שיוכלו לחלוק בשררה.

כך למשל קשה להסביר במונחים אידאולוגיים את העובדה שמלבד שנתיים (בין בחירות 2003 לראשית 2005) הייתה מפלגת העבודה חברה קבועה בממשלות שרון, אולמרט ונתניהו. לאמתו של דבר, מבט על חמשת הרכבי הממשלה העיקריים של העשור חושף כי כבר לא פשוט לכנות ממשלה כלשהי כ"ממשלת ימין", "ממשלת שמאל" או אפילו "ממשלת מרכז ימין". מלבד ההרכב הראשון של ממשלת אולמרט, בכל שאר המקרים היה נתק ברצף האידאולוגי (אם בכלל ניתן למקם את המפלגות השונות על ציר אחד): בממשלת שרון הראשונה שינוי נותרה באופוזיציה (בגלל נוכחותם של החרדים). בממשלת שרון השנייה השתתפה שינוי, אבל העבודה וש"ס נותרו באופוזיציה. באמצע כהונת הממשלה ההרכב התחלף, כששינוי פרשה והעבודה החליפה אותה כשותפה הבכירה. יהדות התורה נכנסה אף היא, ואילו שאר המפלגות הדתיות נותרו בחוץ. בהרכב השני של ממשלת אולמרט חברה לקואליציה ישראל ביתנו הנצית, ואילו הליכוד המתון ממנה נותר בחוץ. בממשלה הנוכחית בחרה קדימה להישאר בחוץ, אף שלכאורה עמדותיה המדיניות ממורכזות יותר בהשוואה למפלגת העבודה, שהצטרפה לממשלה. אנו רואים גם כי בין ש"ס ליהדות התורה אין תיאום מלא, ואחת יכולה להישאר בחוץ בזמן שרעותה מכהנת בממשלה.

תרשים 3: הרכבים קואליציוניים על רצף אידאולוגי, 2009-2001*

ממשלת שרון I 2003-2001	איחו"ל/ישראל ביתנו		מפד"ל		ליכוד	יהדות התורה	ש"ס	מפלגת מרכז	שינוי	עבודה
ממשלת שרון II [הרכב ראשון] 2004-2003	איחו"ל/ישראל ביתנו		מפד"ל		ליכוד	יהדות התורה	ש"ס	---	שינוי	עבודה
ממשלת שרון II [הרכב שני] 2005-2004	איחו"ל/ישראל ביתנו		מפד"ל		ליכוד	יהדות התורה	ש"ס	---	שינוי	עבודה
ממשלת אולמרט [הרכב ראשון] 2007-2006	איחו"ל/מפד"ל		ישראל ביתנו		ליכוד	יהדות התורה	ש"ס	קדימה	גיל	עבודה
ממשלת אולמרט [הרכב שני] 2008-2007	איחו"ל/מפד"ל		ישראל ביתנו		ליכוד	יהדות התורה	ש"ס	קדימה	גיל	עבודה
ממשלת נתניהו 2009-	איחו"ל		הבית היהודי		ישראל ביתנו	ליכוד	יהדות התורה	ש"ס	קדימה	עבודה

 איחו"ל=איחוד לאומי
*המפלגות המסומנות באפור השתתפו בקואליציה 

לשינוי המהותי שחל במערך המפלגות - היחלשות המפלגות הגדולות והטשטוש האידאולוגי - הייתה אפוא השפעה מכרעת על הרכבת הממשלה. כמדינה עם חברה עתירת שסעים ושיטת בחירות יחסית, היו בישראל מאז ומעולם ממשלות קואליציוניות. אמת, גם בעבר היו בישראל קואליציות מרובות מפלגות, אבל תמיד היה בהן גרעין דומיננטי של מפלגת שלטון גדולה וחבריה היו כמעט תמיד הרוב בקרב חברי הקואליציה. בעשור האחרון המצב השתנה, שכן מפלגת השלטון הייתה כמעט תמיד בעלת בסיס פרלמנטרי רעוע ובעמדת מיעוט בתוך הקואליציה שבראשה היא עומדת.

סיכום

התמורות המדיניות שחלו בעשור האחרון (ניפוץ תהליך אוסלו, האינתיפאדה השנייה, השתלטות חמאס על עזה) הביאו לידי התמרכזות של הציבור הישראלי בכל הנוגע לעמדות הביטחוניות-מדיניות. התמרכזות זו השפיעה על מערכת המפלגות, וזו איבדה את צביונה הדו-גושי ונהפכה למערכת מבוזרת  שקשה לזהות בה גוש אחד או שניים. כיום ניתן לדבר על ארבע מפלגות אגרגטיביות בסדר גודל בינוני: קדימה, ליכוד, ישראל ביתנו והעבודה. שאר המפלגות (מלבד מרצ הדועכת) מייצגות סקטורים חברתיים: שלוש רשימות ערביות, שלוש מפלגות דתיות והאיחוד הלאומי, המייצג ברובו את ציבור המתנחלים. השאלה אם מבנה מערכתי זה יישמר בתקופה הקרובה נותרת פתוחה. התשובה לה תלויה בהצלחתה של קדימה לשרוד גם במעמד של מפלגת אופוזיציה, אך יותר מכך כמו שלימד אותנו העשור האחרון, בהתפתחויות המדיניות והביטחוניות שישפיעו על דעת הקהל.

מקורות

אריאן, אשר, אטמור, ניר ויעל הדר (2006). מדד הדמוקרטיה הישראלית 2009, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

אריאן, אשר ומיכל שמיר (עורכים) (2008). הבחירות בישראל 2006, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

Hazan, Reuven Y. (2007). "Kadima and the Centre: Convergence in the Israeli Party System", Israel Affairs, 13 (2): 266-288.