מה בין חרדי עמנואל לאמיש?
השוואה בין בני האמיש לחרדים היהודים מאפשרת ללמוד משהו מן האופן שבו התמודדה הדמוקרטיה האמריקנית עם ה"חרדים" שלה. בדומה למחוקק האמריקני, גם על המחוקק הישראלי להבהיר לקבוצת קוראי התיגר כי ל"פטור" שהיא מבקשת יש מחיר גבוה - הדרה מהטובין הנלווים לציות לחוק ומילוי חובות אזרח.
בסצנה משעשעת בסרט המתח "העד" (ארה"ב, 1985), נקלע ילד קטן מבני כנסיית האמיש הנוצרית המסתגרת, לתחנת אוטובוס בפילדלפיה. בנסיון להתרועע עם מישהו מ"זן" מוכר, הוא מושך בשולי מעיל שחור וארוך של גבר, שאותו הוא מזהה בטעות בשל לבושו וזקנו כאמיש, אך מתברר כיהודי חרדי. הביגוד הדומה והאחיד, הזקן, המשפחות הגדולות, חלוקת התפקידים המגדרית החדה, והלכות הצניעות המחמירות, אינם הסממנים היחידים המשותפים לאמיש ולחרדים היהודים. משותפים להם גם התפיסה העצמית כ"נבחרים", ההזדהות הקהילתית העזה, הפלגנות הפנימית, ובעיקר - הרצון להקים חומות גבוהות ביניהם לבין החברה הכללית והחשש העז מהמודרנה, העלולה לתפיסתם להשחית את ערכיהם ואת מידותיהם של הצעירים. לכן, אלה גם אלה מגלים חשדנות ואף עוינות כלפי המדינה.
יש גם הבדלים בין שתי הקבוצות המחמירות הללו: בעוד האמיש ממעיטים בערך הלימוד ומאדירים עבודת כפיים יוצאים לפיכך לעבוד בגיל בר מצווה בערך, החרדים הם אולי החברה הלמדנית ביותר בעולם. ועוד - האמיש הם פציפיסטים עקרוניים, בעוד שהחרדים נמנעים אמנם משרות צבא בישראל, אך לא מטעמים עקרוניים. לאמיש - בניגוד לחרדים אין גם מקבילה ל"ממסד הרבני" ומנהיגיהם הרוחניים נבחרים לתפקיד על ידי אנשי הקהילה ואינם בעלי הכשרה תיאולוגית רבת שנים. יתירה מזו, במקרה של האמיש מדובר בפלח אוכלוסייה קטנטן (כרבע מיליון) ואילו בישראל מונים החרדים כיום כ-9% באוכלוסייה הבוגרת אך כמעט כפול מכך בקבוצות הגיל הצעירות. הבדל נוסף וקריטי הוא המעורבות הפוליטית האינטנסיבית של החרדים לעומת ההימנעות העקרונית של האמיש מפוליטיקה.
ההשוואה בין האמיש לחרדים היא אפוא בעייתית, ובכל זאת אפשר ללמוד משהו מן האופן שבו התמודדה הדמוקרטיה האמריקנית עם ה"חרדים" שלה. העיקרון המנחה שנועד למתן את הקונפליקטים היה הכרה בייחוד. באשר לשירות צבאי, גם בעתות מלחמה עת היה בארה"ב גיוס חובה, מי שהוכיחו השתייכות ל"כנסיות השלום" פציפיסטיות - קיבלו פטור מלא משירות. בניגוד לסרבני מצפון, גם לא הושת עליהם שירות אזרחי. הורים אמיש שסירבו לשלוח את ילדיהם לתיכון בנימוק שבדבר סותר את עקרון ההתמקדות בעבודה, קיבלו בסופו של דבר גיבוי מבית המשפט העליון האמריקני, שפסק כי עקרון החינוך התיכוני ובה משני לכיבוד הזכות לשמירה על עקרונות דתיים-קהילתיים. ואולם, מעניין במיוחד ההסדר בנושא תשלומי הביטוח הלאומי. האמיש טענו כי ביטוח "ארצי" כלשהו, פירושו פקפוק ביכולת האל לדאוג למאמיניו ולפיכך סירבו לשלם עבורו. בתמורה לפטור מתשלום הביטוח הבטיחו לדאוג לבני הקהילה החולים לנכים ולזקנים ולא לדרוש מן המדינה קצבאות מחלה, נכות או זקנה. לאחר מאבק ציבורי, שכמעט הגיע לבית המשפט אך ברגע האחרון שני הצדדים העדיפו להתפשר, נפתר העניין ב-1965 על ידי חקיקה שהחריגה את האמיש מתשלום הביטוח הלאומי בתמורה לויתור על קצבאות.
האם כך צריכה או יכולה מדינת ישראל לנהוג גם בחרדים? לא בהכרח, מה גם שכאמור שתי הדוגמאות שונות במובנים רבים. ואולם, במישור העקרוני, דומה כי מבלי להתפשר על הדרישה האוניברסלית לציות לחוק והשוויון בפניו, כאשר ברור שהקבוצה שבה מדובר תעדיף ואף תשיש אלי קרב כאקט של מרטירולוגיה, המנגנון השיפוטי אינו הכלי האופטימלי לפתור חילוקי דעות ויש להשתמש באמצעים אחרים, דמויי גישור למשל, כדי להימנע מהתנגשות חזיתית. במקביל יש להבהיר לקבוצת קוראי התיגר כי ל"פטור" שהיא מבקשת, מחיר גבוה - הדרה מהטובין הנלווים לציות לחוק ומילוי חובות אזרח. כאן אסור למצמץ. המחוקק האמריקני הוכיח את נחישותו בעניין, לא ברור כי מקבילו הישראלי מסוגל לכך.
פרופ' תמר הרמן היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ודיקן הלימודים של האוניברסיטה הפתוחה. תחומי ההתמחות העיקריים שלה הם פוליטיקה חוץ-פרלמנטרית, חברה אזרחית ותנועות מחאה. כמו כן היא עוסקת בקשר בין עמדות הציבור ובין עיצוב מדיניות חוץ וביטחון.
המאמר פורסם לראשונה ב'ידיעות אחרונות' בתאריך 22.6.201