לקראת הפריימריז הנשיאותיים של 2016
ביום שני הקרוב ייפתח במדינת איווה התהליך הארוך והסבוך שבסופו יבחרו שתי המפלגות האמריקניות הגדולות את מועמדיהן לנשיאות. אחד משני המועמדים הללו יהיה הנשיא או הנשיאה ה-45 של ארצות הברית. מהם בדיוק הפריימריז הנשיאותיים? מה הופך אותם להליך כה ארוך ומורכב? מהו לוח הזמנים שלהם ומי, לעת עתה, המועמדים המרכזיים?
התמונה באדיבות Shutterstock
פריימריז נשיאותיים: הבחירות שלפני הבחירות
אף שהבחירות לנשיאות ארצות הברית ייערכו רק ב-8 בנובמבר, שנת הבחירות תצא לדרך כבר ב-1 בפברואר, עם קיומן של הבחירות המקדימות במדינת איווה. בחירות אלה יהיו הראשונות בסדרה ארוכה של התמודדויות שייקבעו בסופו של דבר מי יהיו המועמד/ת של המפלגה הדמוקרטית והמועמד של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית.
במובן הבסיסי שלה, סדרת ההתמודדויות הארוכה הזו נועדה לבחור מכל מדינה צירים (delegates) לוועידות הלאומיות (national conventions) של שתי המפלגות, שייערכו בסוף חודש יולי. ועידות אלו הן שבוחרות באופן רשמי המועמדים של שתי המפלגות. כדי להפוך להיות מועמד המפלגה לתפקיד נשיא ארצות הברית על מועמד לזכות ברוב מוחלט (מעל 50%) של הצירים. לכאורה, אפוא, לוועידות חשיבות רבה, אולם בפועל הן נטולות מתח ומשמשות כמעט תמיד רק כתפאורה, כטקס מפלגתי שנועד להשיק את קמפיין הבחירות של כל מועמד. זאת כיוון שכאשר הוועידות יתכנסו כבר יהיה ידוע איזה מועמד הצליח לזכות רוב מוחלט של צירים התומכים במועמדות שלו.
למרבית הצירים בוועידה אין שיקול דעת עצמאי באשר לאופן הצבעתם.בשתי המפלגות יש גם מיעוט של צירים אשר אינם כבולים בהצבעתם. צירים אלו (super-delegates אצל הדמוקרטים או unpledged delegates אצל הרפובליקנים) הם בדרך כלל נושאי תפקידים רשמיים במנגנון המפלגתי: חברי קונגרס, סנאטורים, מושלים וכיוצא בזה. באופן תיאורטי, אם יש התמודדות צמודה ואף מועמד לא הצליח להבטיח רוב מוחלט של צירים טרם כינוס הוועידה, אותם צירים יכולים להכריע מי ינצח. מקרים כאלה, המכונים בז'ארגון האמריקאי brokered conventions הם נדירים והתרחשו לאחרונה באמצע המאה הקודמת. הם מחוייבים (pledged) לתמוך במועמד מסויים כפי שנקבע בבחירות המקדימות במדינה שלהם. כלומר, מי שמכריע באופן מהותי הם הבוחרים שהשתתפו בבחירות המקדימות והצירים הם, במובן מסויים, לא יותר משליחים, או "נושאי קול". לדוגמא: מדינת דרום קרוליינה שולחת 47 צירים לוועידה הרפובליקנית הלאומית. אם מועמד X קיבל במדינה זו את מספר הקולות הגדול ביותר בבחירות המקדימות, אזי כל 47 הצירים המייצגים את דרום קרוליינה בוועידה הלאומית מחוייבים לתמוך במועמדות שלו. באופן כזה, כמעט תמיד מצליח אחד מהמועמדים להבטיח תמיכה מספיקה של צירים זמן רב לפני כינוסי הוועידה. כך: מיט רומני הבטיח את בחירתו כמועמד הרפובליקני ב-2012 כשלושה חודשים לפני כינוס הוועידה וג'ון מקיין הבטיח את בחירתו כמועמד הרפובליקני ב-2008 כחצי שנה לפני כינוס הוועידה. אפילו במירוץ הצמוד שנוצר בין ברק אובמה להילארי קלינטון ב-2008, הוכרע העניין כחודשיים לפני הוועידה.
פריימריז – לא שיטה אחת כי אם כמה
בחירת הצירים לוועידה הלאומית נערכת ברמת המדינה. לכל מדינה מוקצה מראש מספר צירים אשר נגזר מגודל אוכלוסייתה ו/או ממידת התמיכה הממוצעת שקיבלה המפלגה בבחירות האחרונות. כך, למשל, מדינת ורמונט הקטנה תיוצג על-ידי 16 צירים בוועידה הרפובליקנית בעוד שווירג'יניה תשלח 49 צירים וקליפורניה – 179.
מכיוון שלמדינות המרכיבות את ארצות הברית יש שליטה רבה על ניהול ענייניהן הפנימיים, כל מדינה רשאית להכריע:
- מי זכאי להשתתף בבחירות המקדימות
- כיצד תתבצע ההצבעה
- באיזה אופן תחולק התמיכה בין המועמדים.
אפשרויות אלו יוצרות מגוון גדול ביותר שהופכות את הבחירות המקדימות בארצות הברית לאחד מההליכים הדמוקרטיים המסובכים ביותר הקיימים.
מי זכאי להשתתף?
מבחינת הזכות לבחור יש שתי חלופות מרכזיות. במדינות מסויימות מתאפשר רק לחברי מפלגה הרשומים כתומכיה ליטול חלק בבחירות המקדימות. הליך זה נקרא בארצות הברית פריימריז סגורים. במדינות אחרות, יכול כל אזרח, בלי קשר לשיוכו המפלגתי להצביע (פריימריז פתוחים). במספר מועט של מדינות קיימת חלופה שלישית, הנקראת פריימריז פתוחים-למחצה או פריימריז מעורבים, ובה יכול כל אחד להצביע ובלבד שהוא אינו רשום כחבר תומך של המפלגה היריבה.
הליך ההצבעה – בחירות ישירות (פריימריז) או התוועדויות מקומיות (caucuses)?
כאן אפשר להצביע על שתי שיטות מרכזיות: התוועדויות מקומיות ובחירות ישירות. בהתוועדות מקומית (caucus) לא נערכת הצבעה, באופן של הכנסת מעטפות הצבעה אל קלפיות וספירת הקולות לכל מועמד. במקום זאת, תהליך ההכרעה מתבצע באולמות ציבוריים, והתומכים של כל מועמד מנסים לשכנע את הבאים להצטרף אל קבוצתם ולהגיע לרוב. 13-12 מדינות משתמשות בשיטה זו. בשאר המדינות הליך הבחירות הוא באמצעות בחירות ישירות – פריימריז.
שיטת חלוקת התמיכה בין המועמדים
קיימים שני עקרונות חלוקה מרכזיים – שיטה יחסית ושיטה רובית. בחלוקה רובית (המנצח לוקח הכל – winner takes all) המועמד שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר יקבל את כל הצירים שהוקצו למדינה. לדוגמא: אם במדינה השולחת לוועידה 50 צירים קיבל מועמד א' 51% מהקולות ומועמד ב' 49% מהקולות, אז כל 50 הצירים מחוייבים לתת את קולם למועמד א'. בשיטה יחסית מחולקים הצירים לפי התמיכה היחסית בכל מועמד. לדוגמא: אם במדינה השולחת לוועידה 50 צירים קיבל מועמד א' 60% ומועמד ב' 40% הקולות, אז 30 צירים יתמכו במועמד א' ו-20 במועמד ב'. שתי הדוגמאות הללו משקפות אבות טיפוס טהורים של שיטה רובית ויחסית. בפועל, קיים מגוון רחב יותר הנובע משילוב של שתיהן או מהצבת אחוזי חסימה למיניהם. במפלגה הדמוקרטית שיטת חלוקת הצירים תופסת לכל המדינות: מדובר בשיטה יחסית עם אחוז חסימה של 15%. כלומר – הצירים מחלוקים באופן יחסי לתמיכה במועמדים השונים ובלבד שהמועמד קיבל לפחות 15% מהקולות. לעומת זאת, הרפובליקנים מאפשרים לכל מדינה להחליט בעצמה את שיטת החלוקה. לוח 1 מדגים מספר שיטות לחלוקת הצירים אשר ייעשה בהן שימוש בבחירות הקרובות.
לוח 1. דוגמאות לשיטות חלוקת צירים בפריימריז 2016
| מדינה | מס' הצירים | שיטת חלוקת הצירים |
| כל המדינות (דמוק') | - | יחסית (15%) – בחלוקת הצירים ישתתפו רק מועמדים שקיבלו לפחות 15% מהקולות |
| הווואי (רפוב') | 16 | יחסית – ללא אחוז חסימה |
| מסצ'וסטס (רפוב') | 39 | יחסית (5%) – בחלוקת הצירים ישתתפו רק מועמדים שקיבלו לפחות 5% מהקולות |
| ניו המפשייר (רפוב') | 20 | יחסית (10%) – בחלוקת הצירים ישתתפו רק מועמדים שקיבלו לפחות 10% מהקולות |
| טקסס (רפוב') | 152 | יחסית (20%)/רובית (50%) – בחלוקת הצירים ישתתפו רק מועמדים שקיבלו לפחות 20% מהקולות. אם מועמד קיבל מעל 50% מהקולות הוא יגרוף את כל הצירים. |
| פלורידה (רפוב') | 99 | רובית – המנצח לוקח הכל |
לוח הזמנים
הפריימריז – סדרת הבחירות המקדימות שקובעת את התמיכה במועמדים השונים לנשיאות – משתרעים לאורך תקופה ארוכה של יותר מארבעה חודשים. במהלך חודש פברואר יערכו בחירות רק בארבע מדינות: איווה, ניו המפשייר, נוואדה ודרום קרוליינה. מבחינה מספרית, המשקל של הצירים שנבחרים על-ידי מדינות אלו אינו משמעותי, אך למרות זאת יש למירוצים הללו משמעות לא מבוטלת, וניצחון בהם עשוי להעניק תנופה חשובה למועמדים ואף לנפות– כבר בשלב מוקדם – חלק מהמועמדים. הצלחה, גם אם לא בהכרח ניצחון, במירוצים מוקדמים אלה חיונית ביותר משתי בחינות. ראשית, מבחינה פיננסית עשויים תורמים "כבדים" להחליט כבר לאחר המירוצים המוקדמים האם להמשיך לתרום או להשעות את תמיכתם מאחד המועמדים. במערכת בחירות כל כך ארוכה, הנפרשת על רחבי ארצות הברית יש משמעות אדירה למימון. מועמדים שאינם מצליחים לגייס מספיק משאבים עשויים להחליט להפסיק את הקמפיין שלהם. לפיכך יש חשיבות עצומה להפגין מידה סבירה של הצלחה גם בסדרת ההתמודדויות המוקדמות. שנית, הצלחה מפתיעה או ניצחון מוחץ באחת ההתמודדויות המוקדמות הללו עשויים להעניק למועמד ולקמפיין שלו תנופה (מומנטום) משמעותית ולייצר סחף לכיוונו. לעומת זאת, כישלון ואכזבה במירוצים המוקדמים עלולים "להוציא את האוויר" ממועמדוּת שנחשבה קודם לכן כמרכזית. בהקשר זה, נהוג לראות במיוחד את הפריימריז במדינת ניו המפשייר כמעין נייר לקמוס המעיד על סיכויי המועמדים. למרות שמדובר בהתמודדות במדינה קטנה, העיתוי שלה והעובדה שהיא מקבלת סיקור תקשורתי רחב מאוד עשוייה להכריע גורלות: מועמד שכשל בניו המפשייר עשוי כבר בשלב מוקדם זה להכריז על פרישתו, בעוד שמועמד שניצח או רשם תוצאה טובה מהמצופה יזכה לתנופה משמעותית.
לוח 2. בחירות 2016: תאריכי מפתח
| תאריך | אירוע |
| 1 בפברואר | בחירות מקדימות באיווה |
| 9 בפברואר | בחירות מקדימות בניו המפשייר |
| 27-20 בפברואר | בחירות מקדימות בנוואדה ובדרום קרוליינה |
| 1 במרץ | 'סוּפּר טיוזדיי': בחירות מקדימות ביותר מעשר מדינות |
| לאורך חודש מרץ | בחירות מקדימות ב-17 מדינות נוספות |
| לאורך חודש אפריל | בחירות מקדימות ב-9 מדינות (דמוקרטים) וב-7 מדינות (רפובליקנים) |
| עד 14 ביוני | בחירות מקדימות במדינות שנותרו |
| 21-18 ביולי | הוועידה הרפובליקנית הלאומית, קליוולנד |
| 28-25 ביולי | הוועידה הדמוקרטית הלאומית, פילדלפיה |
| 26 בספטמבר | עימות טלוויזיוני ראשון (מבין שלושה) של המועמדים לנשיאות |
| 8 בנובמבר | יום הבחירות |
לאחר המירוצים המוקדמים של חודש פברואר, ייערך ב-1 למרץ ה-Super Tuesday. ביום זה ייערכו בחירות מקדימות ב-12 מדינות (אצל הרפובליקנים) וב-11 מדינות (אצל הדמוקרטים). בעבר, היו מקרים בהם מועמדים הבטיחו את היבחרותם כבר לאחר הסוּפּר טיוזדיי – זה התרחש כאשר אחד מהם הצליח אחד לפתוח פער גדול, שהביא להפעלת לחץ על יריביו לפרוש מהמרוץ. בהשוואה למקרי עבר, המשמעות של הסופר טיוזדיי השנה תהיה מצומצמת יותר. דבר זה נובע גם מכך שמספר המדינות שעורכות פריימריז ביום זה הצטמצם וגם בגלל שהמדינות המשתתפות אינן חתך מייצג של ארצות הברית – רובן הן מדינות הדרום ומדינות שמרניות אחרות.
עד סוף חודש מרץ יערכו פריימריז במדינות רבות נוספות וקיימים סיכויים לא מבוטלים שבנקודה זו המירוץ כבר יוכרע, או לכל הפחות – יתבהר מיהו המועמדים הנמצאים בעמדת ניצחון בכל מפלגה. כאמור, סופו של התהליך – בכינוסי הוועידות הלאומיות של המפלגות שיערכו בסוף חודש יולי בקליוולנד, אוהיו (רפובליקנים) ובפילדלפיה, פנסילווניה (דמוקרטים).
המועמדים הבולטים
במפלגה הדמוקרטית, הנשיא אובמה מנוע להתמודד היות והחוקה האמריקנית אינה מתירה לנשיא לכהן יותר משתי כהונות, ואילו סגנו ג'ו ביידן ששקל את העניין הכריז באוקטובר 2015 שלא יתמודד לנשיאות. המועמדת שנחשבת זה מכבר בעיני רבים לבעלת הסיכויים הרבים ביותר לזכות במינוי הדמוקרטי היא הילארי קילנטון. עבור קלינטון מדובר בהתמודדת שנייה, אחרי שב-2008 הפסידה בקרב צמוד לברק אובמה. היא מהמועמדים בעלי הניסיון הפוליטי הגדול ביותר. לאחר שמונה שנים בבית הלבן לצד בעלה הנשיא לשעבר ביל קלינטון, היא כיהנה כסנאטורית מדינת ניו יורק ולאחר מכן מונתה על-ידי אובמה למזכירת המדינה. קלינטון נחשבת למועמדת מרכז המקובלת על רוב הממסד המפלגתי, בשונה מאוד מיריבה המרכזי ברני סנדרס, שאוחז בהשקפות עולם סוציאליסטיות, דבר חריג בנוף הפוליטי האמריקני. סנדרס, ששרת שנים ארוכות כחבר קונגרס וסנאטור עצמאי מטעם מדינת ורמונט, הצטרף לפני כשנה למפלגה הדמוקרטית. על אף עמדותיו הלא אופייניות – הנתפסות בארצות הברית כשמאל רדיקלי – הצליח סנדרס לזכות בחודשים האחרונים בתמיכה מפתיעה ולסחוף אחריו קהל פעילים ומתנדבים משמעותי. גם למועמד השלישי, מרטין אומאלי, ניסיון פוליטי לא מבוטל אך הוא נחשב למועמד בעל סיכויים נמוכים לגרוף תמיכה משמעותית. נכון לפתיחת הפריימריז מרבית ההערכות של פרשנים מובילים מורים שקלינטון לא תתקשה לזכות במינוי. אולם, זו הייתה הנחת היסוד גם לפני שמונה שנים, לפני שאובמה הצליח לסחוף אחריו גל התלהבות מוקדם שאפשר לו בסופו של דבר לגבור על קלינטון. ההערכות הן שגם אם סנדרס יצליח לייצר מומנטום בשלבים מוקדמים של הפריימריז, סיכוייו לזכות נותרים נמוכים.
לוח 3. המועמדים המרכזיים בשתי המפלגות
| המועמד/ת | שנת לידה | רקע פוליטי |
| דמוקרטים: | ||
| מרטין אומאלי | 1963 | מושל מרילנד (2007 - 2015) ראש עיריית בולטימור (1999 - 2007) |
| ברני סנדרס | 1941 | סנאטור של ורמונט (מ-2007) חבר קונגרס (1991 - 2007) |
| הילארי קלינטון | 1947 | מזכירת המדינה (2009 - 2013) סנאטורית של ניו יורק (2001 - 2009) "הגברת הראשונה" (1993 - 2001) |
| רפובליקנים: | ||
| ג'ב בוש | 1953 | מושל פלורידה (1999 - 2007) |
| דונלד טראמפ | 1946 | - |
| כריס כריסטי | 1962 | מושל ניו ג'רזי (מ-2010) |
| ריק סנטורום | 1958 | סנאטור של פנסילווניה (1995 - 2007) חבר קונגרס (1991 - 1995) |
| בן קרסון | 1951 | - |
| טד קרוז | 1970 | סנאטור של טקסס (מ-2013) |
| מרקו רוביו | 1971 | סנאטור של פלורידה (מ-2011) חבר בית הנבחרים של פלורידה (2000 -2008) |
בהשוואה לנעשה במפלגה הדמוקרטית, אצל הרפובליקנים נראה המירוץ פתוח בהרבה. דבר זה נובע משילוב של חוסר ההצלחה של אחד מהמועמדים מהזרם המרכזי של המפלגה (ג'ב בוש, כריס כריסטי) להתרומם ולזכות בתמיכה גדולה, מריבוי מתמודדים – 12 נכון לכתיבת שורות אלה - ומהצלחתו של מועמד חיצוני ופרובוקטיבי בדמותו של דונלד טראמפ להתייצב כמועמד לגיטימי שלעת עתה אף מוביל בסקרים. במשך מספר שבועות היו אלה דווקא המועמדים החיצוניים חסרי הרקע הפוליטי – טראמפ ובן קארסון – שהתמקמו כמובילים. לאחרונה נחלש מעמדו של קארסון ומי שנראים כרגע כמאיימים על טראמפ הם טד קרוז ומרקו רוביו המזוהים עם תנועת מסיבת התה. עמדותיהם של שני מועמדים אלה נמצאים מימין לבוחר הרפובליקני הממוצע. ריק סנטורום ומייק האקבי, שהתמודדו גם בפריימריז קודמים מייצגים את האגף הימני-נוצרי במפלגה נחשבים כחסרי סיכוי של ממש.
ההתמודדויות המוקדמות של חודש פברואר יהיו בעלות חשיבות רבה. הן יאוששו או יפריכו את המגמות המזוהות כרגע בסקרי דעת הקהל (שגם מכוני הסקרים עצמם מודים במגבלות יכולות הניבוי שלהם) ויש להניח שלקראת סוף החודש יצטמצם שדה המועמדים. מעבר לכך, יהיה מעניין לעקוב האם הממסד המפלגתי יטיל את כובד משקלו נגד דונלד טראמפ במידה והוא יתמקם בעמדת ההובלה לאחר הסופּר טיוזדיי. תרחיש כזה, בו טראמפ מנצח בפריימריז ונבחר למועמד הרפובליקנים לנשיאות, מדאיג חלקים רחבים במפלגה. ההערכה הרווחת היא שטראמפ יוליך את הרפובליקנים להפסד במימדים היסטוריים.
שניים רבים – השלישי לוקח?
הפריימריז עומדים לצאת לדרך, ובנקודת הזמן הנוכחית דומה שרבים בשתי המפלגות מביעים דאגה מתוצאותיהם. אצל הרפובליקנים החשש מוצק יותר נוכח ההתמקמות של טראמפ וקרוז בעמדות הובלה. שניהם לא מייצגים את העמדות של הבוחר הרפובליקני החציוני ולא שייכים לזרם המרכזי במפלגה. אצל הדמוקרטים החשש קטן יותר, אולם גם שם מודאגים מאפשרות שסנדרס יצליח לגרוף תמיכה משמעותית אשר גם אם לא תוביל לניצחונו – תגרום נזק של ממש למועמדוּת של קלינטון.
לא פלא, אפוא, שפרשנים בארצות הברית העלו לאחרונה את התרחיש הבא. במצב בו טראמפ ייבחר כמועמד הרפובליקנים וסנדרס כמועמד הדמוקרטים, או אם קלינטון תיבחר אך תגיע לישורת הסופית לאחר שמעמדה והפופולריות שלה נפגעו, ישקול מייקל בלומברג להיכנס למירוץ כמועמד עצמאי. בלומברג, מולטי-מיליארדר שהיה ראש עיר פופולרי מאוד של ניו-יורק בין השנים 2001 ל-2013, עשוי להיתפס כמבוגר האחראי, כ"מושיע", ולגרוף תמיכה ציבורית רחבה. מקורבים לו דיווחו לאחרונה שהוא יהיה מוכן להשקיע עד מיליארד דולר בקמפיין נשיאותי. תרחיש כזה יכול ליצור תפנית מפתיעה מאוד לבחירות, אולם הניסיון ההיסטורי לא יעמוד לצידו של בלומברג. במאה החמישים השנים האחרונות היו כל נשיאי ארצות הברית מועמדי אחת משתי המפלגות הגדולות. מועמדים עצמאיים או מועמדים ממפלגות אחרות זכו מדי פעם להישגים נאים אך מעולם לא נבחרו. כך, למשל, הצליחו רוס פרו לגרוף 19% מהקולות בבחירות של 1992, וג'ורג' וולאס לזכות בתמיכה של כ-13% בבחירות של 1968.
אם כך, נראה שהסיכויים של בלומברג לנצח כמועמד עצמאי אינם גבוהים במיוחד. אין לפסול גם שברגע האמת, המפלגות הגדולות יצניחו כמועמדים דמויות מקובלות ש"ייקראו לדגל" להציל את המפלגה. הדמוקרטים יוכלו לפנות לסגן הנשיא ג'ו ביידן והרפובליקנים למיט רומני. ערב יציאתם של הפריימריז לדרך, חוסר הוודאות גדול במיוחד.