הפריימריז יוצאים לדרך

הבחירות לכנסת העשרים יתקיימו בעוד כחודשיים וחצי, אך כבר השבוע יגיע שלב מתקדם במערכת הבחירות, שבו המפלגות עסוקות בגיבוש רשימות מועמדים. במאמר זה נסקור את השיטות השונות שבהן בוחרות המפלגות את מועמדיהן לכנסת, תוך כדי התמקדות בשלוש המפלגות המקיימות בחירות מקדימות.

מבוא

הבחירות לכנסת העשרים ייערכו ב-17 במרץ 2015. כבר עתה נמצאות המפלגות בעיצומה של "עונת הפריימריז", שבמהלכה הן מגבשות את רשימות מועמדיהן לכנסת. מאמר זה יסקור תחילה את מגוון השיטות שבאמצעותן בוחרות המפלגות את מועמדיהן, ולאחר מכן יעמוד מקרוב על השיטות הפתוחות יותר, שבהן משתמשות במערכת הבחירות הנוכחית שלוש מפלגות: הליכוד, הבית היהודי ומפלגת העבודה.

בין פריימריז למנהיג

קביעת רשימת המועמדים לפרלמנט היא אחת הפעולות העיקריות של מפלגות. השיטות שלפיהן נקבעות הרשימות עשויות להשפיע על עקרונות דמוקרטיים חשובים כמו תחרותיות, ייצוגיות והשתתפות, וכן על התנהגות המחוקקים – למשל על לכידות מפלגתית ועל משמעת סיעתית. המפלגות בישראל נוקטות שיטות מגוונות לקביעת רשימות מועמדיהן.

יש מפלגות שבהן מנהיג המפלגה הוא זה הקובע את הרשימה. כך למשל מועמדי "יש עתיד" נקבעים על ידי מייסד המפלגה ומנהיגהּ, יאיר לפיד, וכך גם מועמדי מפלגת התנועה ורשימת "כולנו" של משה כחלון. מפלגות אחרות קובעות את רשימותיהן באמצעות גוף מצומצם של אליטה מפלגתית, דוגמת ועדת מינויים (או "ועדה מסדרת", כפי שהיא מכונה לעתים קרובות). שיטה זו הייתה מקובלת מאוד בעבר, למשל בוועדה המסדרת של מפא"י, אך היא קיימת באופנים שונים גם כיום. כך למשל בישראל ביתנו נקבעת הרשימה בהתאם לרצון מנהיג המפלגה אביגדור ליברמן – אם כי מהבחינה הפורמלית ועדה מסדרת היא זו שמחליטה על כך. גם מועצת גדולי התורה ביהדות התורה ומועצת חכמי התורה בש"ס הן מעין ועדות מסדרות. במפלגות אחרות נקבעת הרשימה באמצעות בחירה פנימית שנערכת במוסדות מפלגתיים, הנבחרים בידי חברי המפלגה, דוגמת ועידה או מועצה. במרצ ובחד"ש נוקטים שיטה זו. לבסוף, יש מפלגות שבהן נקבעת הרשימה באמצעות "פריימריז" – בחירות שבהן משתתפים כל חברי המפלגה (המתפקדים) או אפילו כלל הבוחרים.

המונח פריימריז, שהושאל אל הפוליטיקה הישראלית מהפוליטיקה האמריקנית, מתאר סוג של הליך "פתוח", שבו מועמדי המפלגות אינם נבחרים בידי גופים מצומצמים אלא בידי קהל רחב של מצביעים. כאמור, לעתים מדובר בחברי המפלגה (מתפקדים), ואז ההליך קרוי "פריימריז סגורים" או "פריימריז מפלגתיים". כל המפלגות בישראל שמקיימות פריימריז משתמשות בשיטה זו. לעתים מדובר בתומכי המפלגה או בכלל הציבור, ואז קרוי ההליך "פריימריז פתוחים". על כן, שיטות הפריימריז מציינות הליך בחירה פנים-מפלגתי שבמסגרתו ניתנת זכות השתתפות לכלל חברי המפלגה לפחות (ראו את האזור המסומן באפור בתרשים 1). 

השימוש במינוח "עונת הפריימריז" אינו מדויק בהקשר הישראלי, שכן בניגוד למצב בארצות הברית, רק מיעוט המפלגות הישראליות אכן עורכות פריימריז לצורך קביעת רשימות מועמדיהן לכנסת. שאילתו של המושג פריימריז אל עולם המושגים של הפוליטיקה הישראלית יצרה בלבול מסוים, שכן לעתים קרובות התקשורת, ואפילו המפלגות והפוליטיקאים עצמם, משתמשים במושג זה גם לתיאור של הליכי בחירה אשר אינם פתוחים לחברי המפלגה (המתפקדים), אלא מוגבלים לקהל מצביעים מצומצם יותר. כך, למשל, מה שמתואר כ"פריימריז במרצ" – בחירת רשימת המועמדים שתיערך ב-19 בינואר 2015 – אינן לאמיתו של דבר פריימריז, אלא בחירות פנימיות שבהן משתתפים צירי הוועידה של המפלגה.

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ייערכו פריימריז בשלוש מפלגות מרכזיות הזוכות לייצוג בכנסת: הליכוד, מפלגת העבודה והבית היהודי. מפלגת העבודה משתמשת בשיטת הפריימריז ברציפות מאז שאימצה אותה לראשונה בשנת 1992. אצל הליכוד השימוש בפריימריז לא היה רציף: המפלגה אימצה פריימריז בשנת 1993, ובשיטה זו נקבעה רשימת המועמדים לכנסת הארבע עשרה (1996). ואולם ראש הממשלה הנבחר בנימין נתניהו פעל לשנות את השיטה ולהחזיר את ההכרעה לידי חברי מרכז הליכוד, ובעקבות כך הם אלה שבחרו את המועמדים לכנסות החמש עשרה (1999), השש עשרה (2003) והשבע עשרה (2006). רק לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה (2009) שב הליכוד לבחור את מועמדיו לכנסת באמצעות פריימריז. מפלגת הבית היהודי, ממשיכת דרכה של המפד"ל, ערכה לראשונה בתולדותיה פריימריז לקביעת מנהיג המפלגה ורשימת המועמדים לכנסת בשנת 2012, לפני הבחירות לכנסת ה-19.

הפריימריז: כללי השיטה

בחלק זה נבחן ביתר פירוט את כללי הפריימריז לקביעת רשימות המועמדים לכנסת שייערכו במהלך דצמבר 2014 וינואר 2015 בבית היהודי, בליכוד ובמפלגת העבודה.

הזכות לבחור

הפריימריז המפלגתיים הם כאמור שיטה המקנה את זכות ההשתתפות לחברי המפלגה, ה"מתפקדים", כפי שהם מכונים לעתים קרובות בשיח הפוליטי-מפלגתי בישראל. ואולם המפלגות אשר משתמשות בפריימריז מגבילות את ההשתתפות רק לחברי מפלגה אשר עמדו בתקופת אכשרהבחלק מהמפלגות מונהגת גם תקופת אכשרה למתמודדים.  – תקופת ותק מינימלית של חברוּת במפלגה.

לפי חוקות ותקנוני המפלגות בשלושתן יש תקופות אכשרה לא קצרות – בליכוד 16 חודשים, בבית היהודי 13 חודשים ובמפלגת העבודה 6 חודשים. עם זאת, בשל ההקדמה הפתאומית של הבחירות החליטו במפלגת העבודה ובבית היהודי לקצר הפעם את תקופת האכשרה באופן מהותי, וכך לאפשר גם לחברים חדשים לבחור בפריימריז. מפלגת העבודה מעניקה זכות הצבעה למי שהצטרף למפלגה עד 3 בדצמבר 2014, היום שבו התקבל החוק לפיזור הכנסת בקריאה ראשונה, כלומר כ-40 ימים טרם מועד הפריימריז. הבית היהודי אפשרה לחברים חדשים להתפקד עד 30 בדצמבר 2014, כלומר עד שבועיים טרם מועד הפריימריז. הליכוד, לעומת זאת, דבק גם בבחירות האלה בתקופת אכשרה של 16 חודשים. לפיכך אפשר לומר שמפלגת העבודה והבית היהודי ויתרו הלכה למעשה בבחירות הנוכחיות על הדרישה לתקופת אכשרה.

לוח 1: מועדי הפריימריז, בעלי זכות הבחירה ותקופות אכשרה

	מועד הפריימריז	מספר מתפקדים בעלי זכות בחירה	תקופת אכשרה
הליכוד	31.12.2014	96,651	16 חודשים
מפלגת העבודה	13.1.2015	48,904	כחודש וחצי
הבית היהודי	14.1.2015	כ-77,000	כשבועיים

 

שיטת ההצבעה

בליכוד נחלקת ההצבעה לשניים. ראשית, כל מצביע חייב לסמן 11 מועמדים מתוך 38 המועמדים ברשימה הארצית. לפי הדרישה יש לסמן 11 מועמדים בדיוק – כל סימון אחר יגרום לפסילת ההצבעה. נוסף על כך, כל מצביע משויך למחוז גאוגרפי מסוים והוא רשאי לבחור במועמד אחד מאותו מחוז. במפלגה מוגדרים כיום עשרה מחוזות: שפלה, דן, הגליל והעמקים, ירושלים, נגב, חיפה, תל אביב, מישור החוף, יש"ע, מועצות אזוריות. מי שכיהן כשר, כסגן שר או כחבר כנסת אינו רשאי להתמודד במחוזות הבחירה. במפלגת העבודה אין חלוקה דומה: כל מצביע רשאי לסמן 8–12 מועמדים מבין כלל 36 המועמדים.

בבית היהודי נעשה שימוש בשיטת דירוג, או בשמה העממי יותר "שיטת האירוויזיון". לפי שיטה זו כל בוחר צריך לדרג שבעה מועמדים לפי העדפתו. את המועמד המועדף עליו ביותר הוא מדרג (1), את המועמד שהוא רוצה בעדיפות שנייה הוא מדרג (2) וכך הלאה עד המועמד השביעי. ספירת הקולות מתבצעת באמצעות ניקוד: כל בוחר מעניק לשלושת המועמדים הראשונים שסימן 2 נקודות, ולארבעת הנוספים – נקודה אחת לכל אחד.

שריונים והבטחות ייצוג

השימוש בפריימריז מחזק את הממד הדמוקרטי של השתתפות – יותר בוחרים משתתפים בקביעת הרשימה לכנסת. עם זאת, שיטה זו מסכנת היבט דמוקרטי חשוב אחר: הייצוגיות. הסיבה לכך ברורה: כל עוד נקבעת הרשימה על ידי מנהיג המפלגה או על ידי ועדה מסדרת יכולים ראשי המפלגה לעצב רשימה שתבטיח את ייצוגן של קבוצות חברתיות מגוונות כגון נשים, מיעוטים, עולים, צעירים ונציגי אזורים גאוגרפיים. לראשי המפלגה יש לעתים קרובות עניין שקבוצות חברתיות אלה יזכו לייצוג ברשימה, משום שהדבר יגביר את הסיכוי שאזרחים המשתייכים אליהן יצביעו עבור המפלגה. אך אם תהליך הבחירה מתבצע על ידי עשרות אלפי מתפקדים, השפעתם של ראשי המפלגה על עיצוב הרשימה קטנה, ואין ערובה שהתוצר הסופי יבטיח ייצוג של קבוצות אלה.

כדי להתגבר על חיסרון בולט זה משתמשות המפלגות במנגנונים של הבטחת ייצוג לקבוצות חברתיות. יש כמה מנגנונים כאלה בעת בחירת רשימות המועמדים בפריימריז, ובבחירות הנוכחיות משתמשות המפלגות בישראל בשניים מהם.

המנגנון הראשון הוא מחוז נפרד. במנגנון זה מועמדים המשתייכים לקבוצה חברתית או לאזור גאוגרפי מסוימים מתמודדים זה מול זה, בנפרד משאר הרשימה, ונבחרים רק על ידי בוחרים המשתייכים גם הם לאותה קבוצה או לאותו אזור. מיקומו ברשימה לכנסת של המועמד הנבחר במחוז נקבע מראש. בפריימריז הנוכחיים בליכוד קיימת הבטחת ייצוג מסוג "מחוז נפרד" לעשרת האזורים הגאוגרפיים: מועמדים המתמודדים במחוז גאוגרפי יתמודדו רק מול מועמדים אחרים מאותו מחוז, וייבחרו רק על ידי תושבי אותו מחוז. אולם נבחרי המחוזות ישובצו במקומות שרק חלקם נחשבים ריאליים - 16, 18, 19, 21, 22, 28, 29, 32, 33, 35 (סדר המחוזות נקבע לפי מספר המתפקדים בכל מחוז – שפלה, דן, הגליל והעמקים, ירושלים וכך הלאה).

המנגנון השני הוא שריון מקום מינימלי. בשיטה זו אין מחוזות נפרדים: מועמדים מקבוצה חברתית או מאזור גאוגרפי מסוימים מתמודדים יחד עם שאר המועמדים על קולות כל הבוחרים. המפלגה מגדירה מראש מקומות משוריינים מינימליים לחברי הקבוצה או האזור ברשימה: אם לאחר ספירת הקולות מתברר שנציגי הקבוצה או האזור לא הגיעו למקומות המשוריינים או למקומות גבוהים יותר, הם "מוקפצים" במעלה הרשימה למקומות אלה על חשבון מועמדים אחרים. אולם אם הם הגיעו למקומות המשוריינים או למקומות גבוהים יותר – השריון מתבטל. שלוש המפלגות המקיימות פריימריז עושות שימוש נרחב במנגנון זה:

בליכוד קיימת הבטחת ייצוג מסוג שריון מקום מינימלי לנשים, לעולים חדשים, ללא יהודים ולצעירים: מועמדים המשתייכים לקבוצות חברתיות אלה מתמודדים עם שאר המועמדים על קולות כלל הבוחרים, אך כללי השיטה מבטיחים להם ייצוג מינימלי ברשימה. הייצוג הנרחב ביותר מובטח לנשים. עד המקום ה-34 ברשימה ישובצו ארבע נשים לפחות: אישה אחת לפחות תשובץ עד המקום ה-15, ונשים נוספות ישובצו עד המקומות 25, 31 ו-34. יש לציין שלפי הסקרים האחרונים, שלפיהם הליכוד לא יזכה ב-25 מנדטים בבחירות, תשוריין רק אישה אחת במקום ריאלי ברשימה. כאמור, הבטחת הייצוג תמומש רק אם לא הצליחו נשים להיבחר למקומות אלה או למקומות גבוהים יותר. לדוגמה, אם האישה הראשונה נבחרה למקום ה-17, היא תוקפץ למקום ה-15 ברשימה, אך אם אישה נבחרה למקום ה-7 ברשימה, לא יהיה צורך להקפיץ אישה אחרת למקום ה-15.

בדומה, מובטח כי נציג מגזר העולים ישובץ עד המקום ה-27, נציג לא יהודי ישובץ עד המקום ה-25, וצעיר – עד המקום ה-30.יש בתקנון כללים שמטרתם להבטיח שלפחות חלק מהשריונים יתרמו לבחירתם של מועמדים חדשים: לגבי נשים נקבע  שלמקומות 25 ו-34 תוקפץ רק מועמדת שלא כיהנה בעבר כשרה, כסגנית שר או כחברת כנסת, וכללים דומים נקבעו לגבי הקפצת עולים וצעירים. וכאמור, מי שכיהן כשר, כסגן שר או כחבר כנסת גם אינו רשאי להתמודד במחוז בחירה, אלא רק ברשימה הארצית. בבחירות אלה נוסף מנגנון שלא היה קיים בבחירות הקודמות – יו"ר המפלגה רשאי לשבץ מועמדים לפי בחירתו במקומות 11 ו-23 ברשימה.

במפלגת העבודה תקנון הפריימריז כבר מביא בחשבון את שיבוץ מועמדי מפלגת התנועה ברשימה המשותפת לשתי המפלגות – במקומות 2, 8, 16, 21, 24 ו-25; המקום ראשון מובטח כמובן ליו"ר יצחק הרצוג והמקום ה-7 ברשימה שמור לפי המסורת למזכ"ל המפלגה. אחרי שהוא מביא בחשבון שריונים אלה, התקנון מבטיח כי שתי נשים לפחות ישובצו בכל עשירייה, במקומות המינימליים האלה – 5, 9, 14, 19, 22 ו-27. כמו בליכוד יוקפצו נשים למקומות אלה רק אם לא יצליחו להיבחר אליהם או למקומות גבוהים יותר מלכתחילה. נוסף על כך, נציגי ההתיישבות העובדת ישובצו במקומות ה-15 וה-18. מבין שני המקומות האלה, מקום אחד מובטח למושבים וליישובים קהילתיים, והשני לקיבוצים (המועמד אשר קיבל את מרב הקולות מבין השניים יוצב במקום הגבוה יותר). הֶסְדר דומה קיים לגבי מגזר המיעוטים, אשר נציגיו ישובצו במקומות ה-17 וה-26 – מקום אחד מובטח לדרוזים ומקום אחד לערבים שאינם דרוזים. מלבד זאת, נציג "השכונות" (הכוונה לשכונות מצוקה, המפורטות בנספח לתקנון הפריימריז) משוריין במקום ב-23 ונציג העולים במקום ה-28. כמו בליכוד גם במפלגת העבודה קיימת הבטחת ייצוג לאזורים גאוגרפיים. אך בעוד בליכוד הדבר נעשה אגב שימוש במנגנון של מחוז נפרד, מפלגת העבודה משתמשת במנגנון של שריון מינימלי: מועמדי המחוזות מתמודדים מול יתר המועמדים על קולות כלל חברי המפלגה, ורק אם לא יזכו במקומות המינימליים המשוריינים להם "יוקפצו" במעלה הרשימה. יצוין שכל המקומות המובטחים למחוזות הגאוגרפיים נחשבים כיום ללא ריאליים. כך, מקומות 29, 30, 32, 33 ו-35 מובטחים בהתאמה לנציגי המחוזות האלה: חיפה וצפון; דרום ונגב; מרכז, שרון, שומרון ודן; ירושלים; תל אביב. יש גם לציין שהמקום ה-11 שמור למי שישוריין בעתיד במסגרת הסכמים עם מפלגות או עם אישיים בודדים (ואם לא יהיו הסכמים כאלה – יוקצה לרשימה הארצית).

בבית היהודי, לעומת זאת, תקנון הפריימריז עדיין אינו מבין בחשבון את המקומות שיוקצו למפלגת תקומה (מקומות 2, 9, 14, 18). התקנון קובע שלנשים מובטחים המקומות ה-4, 8, 12 ו-17 לפחות ברשימה – כמובן, אם הן לא ייבחרו למקומות אלה או גבוהים יותר מלכתחילה. כמו בשאר המפלגות, גם בבית היהודי המקום הראשון מובטח ליו"ר נפתלי בנט. נוסף על כך, בדומה לליכוד אך באופן נרחב יותר, גם הבית היהודי מאפשר ליו"ר המפלגה להציב מועמדים לפי בחירתו ברשימה – היו"ר רשאי להציב מועמד אחד בכל חמישיית מועמדים עד המקום ה-20; זהות המועמדים והמיקום הספציפי שלהם בכל חמישייה נתונים לשיקול דעתו הבלעדי של היו"ר. באופן ייחודי למדי, המפלגה גם יצרה מעין מחוז נפרד ייחודי של "נבחר המרכז": מועמד יכול לבחור שלא להתמודד פריימריז הכלליים, אלא להעמיד עצמו אך ורק לבחירת מרכז המפלגה; המועמד שיזכה לתמיכת רוב חברי המרכז ישובץ במקום העשירי ברשימה. ריבוי השריונים במפלגה יוצר סכנה של "התנגשות" בין שריונים שונים, ולכן תקנון הפריימריז מציין בבירור את ההיררכיה ביניהם: "נבחר המרכז" משוריין במקום העשירי, ולא ייסוג לאחור מפני שריונים אחרים (כמובן, חוץ משריון המקומות למפלגת תקומה); וקידום אישה יסיג לאחור את מי ששובץ בידי היו"ר, אך כאמור לא את נבחר המרכז.

הישארו מעודכנים באשר להרכב רשימות המועמדים הסופיות, בדף בחירות 2015