סקרי בחירות
לנוכח ריבוי סקרי הבחירות ראוי לברר מה התועלת שבסקרי הבחירות? עד כמה סקרי הבחירות אמינים? באיזו מידה הם מאפשרים לחזות את תוצאות הבחירות? עד כמה מושפעים המצביעים מהתחזיות המתפרסמות? והאם נכון וראוי לפרסם נתונים של סקרי בחירות לפני ותוך כדי ההליכה אל הקלפיות? מאמר זה מנסה להשיב על שאלות אלה.
מבוא
סקרי הבחירות הם כיום חלק בלתי נפרד ממערכת הבחירות בכל מדינה דמוקרטית, וכך גם הדיון הציבורי והאקדמי בעניינם. דיון זה נסוב לרוב סביב השאלות האלה: מה התועלת שבסקרי הבחירות? עד כמה סקרי הבחירות אמינים? באיזו מידה הם מאפשרים לחזות את תוצאות הבחירות? עד כמה מושפעים המצביעים מהתחזיות המתפרסמות? האם נכון וראוי לפרסם נתונים של סקרי בחירות לפני ותוך כדי ההליכה אל הקלפיות?
סוגיות אלה ראויות לבחינה מחודשת על רקע מערכת הבחירות לכנסת ה-20, בייחוד לאור הגידול המשמעותי בשנים האחרונות בכמות ובהיקף של הסקרים המתפרסמים באמצעי התקשורת במהלך מערכת הבחירות, והשימוש הגובר באינטרנט וברשתות החברתיות לדיווח ולהפצה של ממצאי סקרים.
מדוע קשה לחזות תוצאות בחירות לפי סקרים?
לסקרי הבחירות שלושה שימושים עיקריים:
- שימוש מחקרי/אקדמי – לצורך ניתוח דפוסי ההצבעה והבנת התנהגות הבוחרים.
- שימוש פוליטי – כדי לסייע למפלגות ולמועמדים לתכנן את אסטרטגיית מערכת הבחירות שלהם ולבחור את התכנים שיופיעו בתעמולת הבחירות.
- שימוש תקשורתי – לצורך חיזוי תוצאות הבחירות ומעקב אחר עמדות הציבור בנוגע למפלגות, למועמדים ולסוגיות האקטואליות בתקופת מערכת הבחירות.
סימני השאלה מוצבים בעיקר בכל הנוגע לשימוש השלישי, התקשורתי, שהוא גם הרלוונטי ביותר לשאלת השפעת הסקרים על התנהגות הבוחרים. זאת מכיוון שהציבור בכללותו ניזון אך ורק מהסקרים המתפרסמים באמצעי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים ובאינטרנט. מתי מעט חשופים לממצאי הסקרים שמתבצעים באקדמיה ומתפרסמים בכתבי עת מדעיים, או לסקרים שיוזמים הגורמים הפוליטיים ונשארים בדרך כלל חסויים. אין כמעט חולק על הלגיטימיות של סקרי דעת הקהל כשיטה לאיסוף נתונים במסגרת מחקרים אקדמיים אמפיריים בתחום ההתנהגות הפוליטית, ולכולם ברורה התועלת שמפלגות ומועמדים יכולים להפיק מניתוח תשובות בסקרים של תומכיהם הפוטנציאליים ושל "הקולות הצפים" לשם ניהול טוב ויעיל יותר של מערכת הבחירות שלהם.
לעומת זאת, בכל הנוגע ליכולתם של סקרים לחזות תוצאות של בחירות מתקיים זה שנים רבות ויכוח סוער במדינות רבות, כולל ישראל. מצד אחד לא נמצאה עד כה דרך מדעית יותר לחזות את תוצאות הבחירות, ומצד אחר קיימות כמה בעיות מהותיות שמעמידות בספק את היכולת לחזות במדויק את תוצאות הבחירות על סמך סקרים. מובן שתנאי מחייב להסתמכות על תוצאות סקר כלשהו הוא איכותו - שייערך על ידי גוף מקצועי, אמין ובלתי תלוי, שיוודא שהמדגם ייצג את כל האוכלוסייה הרלוונטית, שהמראיינים יקבלו את ההכשרה המתאימה, ושהשאלות ינוסחו בצורה ברורה ואובייקטיבית. ואולם גם כשהסקר מבוצע על ידי גורם מקצועי ואמין, ולפי כל הכללים המדעיים המקובלים, עדיין נותרות כמה בעיות מהותיות שיש להתמודד עמן כאשר מנסים לחזות את תוצאות הבחירות על סמך הנתונים שנאספו.
- כל סקר דעת קהל מצלם מעצם טבעו מצב נתון, ולכן כאשר אנשים נשאלים למשל בנוגע להצבעתם שבוע לפני הבחירות, התוצאה המתקבלת מראה מה היו תוצאות הבחירות לו הן היו נערכות ביום ביצוע הסקר. עד יום הבחירות אנשים יכולים כמובן לשנות את דעתם. ככל שמנסים לחזות את תוצאות הבחירות בשלב מוקדם יותר של מערכת הבחירות, כך התחזית המתקבלת בעייתית יותר. בסקרים הנערכים טרם הבחירות המרואיינים מתבקשים לדווח על כוונת הצבעה ולא על הצבעה בפועל. לכן שיעור לא מבוטל של המשיבים לשאלה "עבור מי תצביע?" אומרים שעדיין לא החליטו, או שהם מתלבטים בין כמה מפלגות. יתרה מזאת, לא כל מי שמדווח בסקר על כוונה ללכת ולהצביע, אכן מצביע לאמיתו של דבר ביום הבחירות.
- לא כל המרואיינים בסקרים מעוניינים לדווח לאיזו מפלגה בכוונתם להצביע. יש שמתחמקים בהצהירם שעדיין לא החליטו, ויש שאומרים למראיינים בפירוש שהצבעה בבחירות היא עניין חשאי, והם שומרים את כוונת ההצבעה שלהם לעצמם.
- לעתים אנשים מטעים את הסוקרים ונוקבים בשם מפלגה שאין בכוונתם להצביע בשבילה כלל. מקרים אלה אינם רבים, אבל קיימים. בישראל לדוגמה אותרה במערכות בחירות קודמות נטייה בקרב מצביעי ש"ס למסור דיווח שקרי כדי להטעות את הסוקרים ולייצר הפתעה בליל הבחירות.
- ברוב מדינות העולם נצפית בעשרים השנים האחרונות עלייה ניכרת בשיעור האזרחים המסרבים לשתף פעולה עם סוקרים, הן בשל הגידול המתמיד בכמות הסקרים ובתכיפותם, בפרט במהלך מערכת בחירות, והן בשל הנכונות הפוחתת והולכת של אנשים לפתוח את דלת ביתם לאדם זר או לענות לשאלות של אדם זר בטלפון.
- יש אוכלוסיות שקשה יותר לדגום אותן, להגיע אל הפרטים השייכים להן ולזכות בשיתוף פעולה שלהן (אם בשל קשיי שפה, אם בשל תחושות של ניכור וחשדנות כלפי הסוקרים, ואם בשל בעיות טכניות). בישראל לדוגמה יש להשקיע מאמץ מיוחד כדי להשיג ייצוג הולם במדגמים של החרדים, העולים החדשים מברית המועצות לשעבר והערבים אזרחי ישראל.
- הייצוגיות של המדגמים בשיטת הראיון הטלפוני נפגעה בשנים האחרונות בשל השימוש הגובר והולך בטלפונים סלולריים. ישראלים רבים זמינים בעיקר בטלפון הסלולרי שלהם והרבה פחות בטלפון הקווי, ויש אף שאין להם טלפון קווי כלל ומשתמשים אך רק בטלפון סלולרי (תופעה זו רווחת בעיקר בקרב חיילים בשירות סדיר, סטודנטים, ודיירי דירות שכורות בחוזים קצרי מועד). ביצוע ראיונות בטלפון סלולרי בעייתי, וקשה מאד לייצר מדגם מייצג של מספרי טלפון סלולריים עקב העדר רשימה מסודרת, מלאה ונגישה כפי שקיימת עבור טלפונים קוויים ב"בזק".
- כמה ממכוני הסקרים בארץ עברו לאחרונה לביצוע סקרים באינטרנט, בעיקר משיקולי עלות. סקרי אינטרנט מתאימים לאוכלוסיות צעירות וטכנולוגיות עם חשיפה מאד גבוהה לאינטרנט, אבל בעייתיים בכל הקשור לחיזוי תוצאות הבחירות, שכן אוכלוסיית בעלי זכות הבחירה כוללת גם אנשים מבוגרים, חרדים וקבוצות מיעוט שרמת החשיפה לאינטרנט אצלם נמוכה יחסית (שיעור המחוברים לאינטרנט באופן קבוע בישראל כיום הוא למעלה מ-70% בכלל האוכלוסיה, אבל כ-60% בקרב האזרחים הערבים, רק כ-40% מהחרדים, ו-30% בלבד אצל בני 65 ומעלה).
- רבים מצרכני הסקרים אינם מבינים שאת הנתונים המספריים המדווחים בנוגע לפרופורציות מהמדגם, אי-אפשר לתרגם למסקנות בנוגע לאוכלוסייה בלי להתייחס לרמת הדיוק ולרמת הביטחון. לדוגמה, אם בסקר שמבוסס על מדגם מייצג של כלל בעלי זכות הבחירה, ויכול לספק ניבויים ברמת דיוק של 3% וברמת ביטחון של 95%, אמרו 30% מהמרואיינים שיצביעו לליכוד, הרי שמבחינה סטטיסטית פירוש הדבר שיש הסתברות של 95% שבין 27% ל-33% צפויים להצביע לליכוד, ו-5% סיכוי ששיעור המצביעים לליכוד יהיה מתחת ל-27% או מעל 33%. מכאן שאם הליכוד מקבל בסקר 30% ו"המחנה הציוני" (הרשימה המשותפת של העבודה והתנועה) 28%, אי-אפשר בעצם לקבוע מי מהם מוביל.
- בכל סקרי הבחירות התוצאות מתקבלות באחוזים, ואולם באמצעי התקשורת הן מדווחות במנדטים (מושבים), שכן המשמעות הפוליטית של תוצאות הבחירות נגזרת לא משיעור הקולות שניתנו לכל מפלגה, אלא ממספר המושבים המוקצים לכל אחת. התרגום מאחוזים למנדטים בעייתי במיוחד בשל הגורמים הרבים שיש להתחשב בהם. כך למשל כדי לתרגם תוצאות באחוזים למושבים בכנסת, בשיטת הבחירות הנהוגה כיום בישראל, חייבים להניח כמה הנחות בנוגע לשיעור ההשתתפות בבחירות ולמספר הקולות הכשרים (הקובע את המודד למנדט), ובנוגע לקולות העודפים (שחלוקתם תלויה במספר המפלגות העוברות את אחוז החסימה, בהסכמי העודפים שחתמו ביניהן המפלגות, ובגודל העודף הנותר לכל מפלגה לאחר חלוקת המנדטים השלמים). בעקבות התיקון לחוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב) במרץ 2014, שהעלה את אחוז החסימה מ-2% ל-3.25%, בעיית התרגום מאחוזים למנדטים החריפה. לדוגמא, אם המפלגה של אלי ישי מקבלת בסקרים כ-3%, הרי שגם ברמת דיוק גבוהה אי-אפשר לקבוע אם היא תעבור או לא תעבור את אחוז החסימה, דבר שיכול להשפיע מאוד על התמונה של חלוקת המושבים.
באיזו מידה ניתן איפא להאמין לתחזיות של סקרי הבחירות?
מדגמי הקלפיות, הנערכים ביום הבחירות (כאשר ליד מקצת הקלפיות מוצבות קלפיות דמה, והמצביעים מתבקשים לשחזר שם את הצבעתם), עליהם מבוססות התחזיות המתפרסמות מיד עם סגירת הקלפיות בערוצי הטלוויזיה המובילים, פותרים את כמעט את כל הבעיות שצוינו לעיל – הנתונים נאספים ביום הבחירות עצמו, נמדדת הצבעה בפועל (רק מי שבאמת הצביע נבדק), התהליך מבטיח אנונימיות מלאה, אין בעיה עם דגימה של אוכלוסיות מיוחדות, וגם טלפונים סלולריים ואינטרנט לא רלוונטיים. זהו אפוא פתרון טוב לתחזיות של ליל הבחירות, אך הוא אינו עונה כמובן לצורך של אמצעי התקשורת לספק לציבור הסקרן תחזיות בנוגע לתוצאות לכל אורך מערכת הבחירות.
מכוני המחקר הפועלים בארץ עושים כמיטב יכולתם להתגבר על הבעיות שצוינו, ולמרות הכל לספק תחזיות מהימנות ככל האפשר. הם משתדלים להגיע למדגמים מייצגים של כלל בעלי זכות הבחירה, מתוך מתן תשומת לב מיוחדת לאוכלוסיות הבעייתיות, מאמנים את המראיינים לשכנע אנשים לשתף פעולה ולקבל תשובות כנות ומדויקות, מנסים "לפצח" את הקולות הצפים בשיטות שהוכיחו את עצמן בעבר, ומניחים הנחות מושכלות בנוגע להשפעות הצפויות של שיעורי ההצבעה, אחוז החסימה והקולות העודפים. עם זאת, חשוב שהציבור הצורך את הסקרים המתפרסמים בתקשורת ומסיק מהם מסקנות יהיה מודע למגבלות הקיימות בחיזוי תוצאות בחירות לפי סקרים, ויתייחס אליהם בזהירות הראויה.
כיצד אנשים מושפעים בהצבעתם מתוצאות סקרי הבחירות אליהם הם נחשפים?
עוד סוגיה שמן הראוי לדון בה היא השפעתם האפשרית של סקרי הבחירות המתפרסמים באמצעי התקשורת על החלטת הבוחרים כיצד להצביע, בעיקר לנוכח החקיקה החדשה המגבילה פרסום סקרי בחירות בישראל בימים שלפני הבחירות, שיושמה לראשונה בבחירות לכנסת ה-18 בשנת 2009.
בהקשר זה מוכרות בספרות שתי תופעות שונות וסותרות:
- א. תופעת ההצטרפות לעגלת המנצח (Bandwagon effect): נטייתם של אנשים לתמוך במי שמוביל בסקרים, כדי להיות בצד המנצח.
- תופעת ההזדהות עם החלש (Underdog effect): נטייתם של אנשים אחרים לתמוך דווקא במי שמפגר בסקרים, מתוך רצון לעזור לצד החלש ולעשות את התחרות הוגנת יותר.
מחקרים אמפיריים מראים ששני טיפוסי האנשים הללו אכן קיימים, אך שיעורם באוכלוסייה אינו גבוה ולרוב הם מאזנים אלה את אלה. מתי אפוא סקרי דעת קהל בכל זאת משפיעים במידה מסוימת על תוצאות הבחירות? בעיקר במקרים האלה:
- במערכות בחירות שהן בבסיסן דו-מפלגתיות, ובהן שתי מפלגות גדולות מחזיקות בכמעט כל המושבים בפרלמנט, כאשר הסקרים מצביעים על פער גדול מאוד לטובת אחד הצדדים, עלול הדבר להביא לידי ירידה בשיעור ההשתתפות בבחירות, שכן אחדים מהמצביעים הפוטנציאליים עשויים לחוש שהמירוץ כבר הוכרע, התוצאות ידועות מראש, ולקולם לא תהיה השפעה. במצב כזה המפלגה הצפויה להרוויח משיעור ההשתתפות הנמוך היא זו שמצביעיה מחויבים יותר ופעילי השטח שלה מאורגנים ויעילים יותר. השפעה מסוג זה צפויה להיות פחותה במערכות רב-מפלגתיות, שבהן יש משמעות גם לכוחה היחסי של כל אחת מהמפלגות המרכיבות את קואליציית השלטון.
- במערכת רב-מפלגתית תחרותית, שבה שתי מפלגות גדולות והרבה מפלגות בינוניות וקטנות, כאשר הסקרים מראים על מירוץ צמוד בין שתי המפלגות הגדולות, אנשים שחשבו להצביע לאחת המפלגות הקטנות עשויים להצביע בסופו של דבר למפלגה הגדולה של המחנה שלהם, כדי לוודא שהיא זו שתרכיב את הממשלה הבאה. בישראל מגמה זו ניזונה מהאמונה (המוטעית) של מצביעים רבים שהנשיא מחויב מבחינה חוקית להטיל את הרכבת הממשלה על מנהיג המפלגה הגדולה ביותר. המגמה צפויה להתחזק משמעותית אם יעבור בכנסת הבאה החוק לפיו תפקיד הרכבת הממשלה יוטל אוטומטית על מנהיג המפלגה שזכתה במספר המושבים הגדול ביותר.
- במערכת רב-מפלגתית גורלן של מפלגות קטנות שעומדות על סף אחוז החסימה, עשוי להיקבע לפי התחזיות לחלוקת המנדטים המתפרסמות באמצעי התקשורת על סמך סקרי דעת קהל. בוחרים שמתלבטים אם להצביע למפלגה קטנה כזו עשויים להחליט שלא להצביע בשבילה, אם הסקרים מנבאים שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה, כדי שקולם לא יילך לאיבוד. כך לדוגמה בבחירות לכנסת ה-17 החליטו בוחרים רבים כמעט ברגע האחרון להצביע למפלגת הגמלאים, לאחר שסקרים עדכניים הראו שהיא צפויה לעבור את אחוז החסימה, ונמנעו מלהצביע למפלגות קטנות אחרות שהסקרים ניבאו שתישארנה מחוץ לכנסת. בבחירות לכנסת ה-20 צפויים מצביעים רבים יותר מבעבר להיות מושפעים מסקרים בהקשר זה, עקב העלאת אחוז החסימה מ-2% ל-3.25%.
מהן ההגבלות הקיימות בארץ ובעולם על פרסום תוצאות של סקרי בחירות?
בשל החשש שגורמים מסוימים עלולים לפרסם במהלך מערכת הבחירות סקרים מגמתיים שיגרמו לרבים לשנות את כוונת ההצבעה שלהם, וכך יטו את תוצאות הבחירות, נחקקו באחדות מהמדינות הדמוקרטיות חוקים שמגבילים את האפשרות לפרסם סקרים סמוך למועד הבחירות. התקופה שבה אסור לפרסם סקרים שונה ממדינה למדינה: בגרמניה ובקנדה הפרסום אסור רק ביום הבחירות עצמו, בצרפת ביום הבחירות וביום שלפניו, בספרד בחמשת הימים שלפני הבחירות, בצ'כיה ובמקסיקו בשבוע שלפני הבחירות, בשוויץ בעשרת הימים שלפני הבחירות, באיטליה, ביוון ובבולגריה בשבועיים שלפני הבחירות, ובלוקסמבורג בכל החודש הקודם לבחירות. בארצות הברית, בבריטניה, באוסטרליה, בארצות סקנדינביה ובמדינות רבות אחרות לא קיימת כל מגבלה על פרסום תוצאות סקרי בחירות, גם לא ביום הבחירות עצמו.
בישראל הוגבל בעבר פרסום הסקרים במהלך מערכת הבחירות ליום הבחירות עצמו (עד מועד סגירת הקלפיות) ול-24 השעות שלפניו. בשנת 2007 שונה החוק, כאשר התקבל תיקון לחוק הבחירות (דרכי תעמולה) ולפיו אסור לפרסם תוצאות של סקר בחירות חדש מתום יום שישי לפני הבחירות ועד סגירת הקלפיות ביום הבחירות. מכיוון שיום הבחירות חל תמיד ביום שלישי בשבוע, פירוש התיקון שעתה אסור הפרסום ביום הבחירות עצמו ובשלושת הימים שלפניו. חוק זה הופעל לראשונה במערכת הבחירות לכנסת ה-18. המצב כיום הוא אפוא שבמשך ארבעה ימים תמימים נאסר על פרסום סקרים חדשים ותחזיות הצבעה המבוססות עליהם. כתוצאה מכך אמצעי התקשורת רשאים לדווח על התחזיות בנוגע לתוצאות הבחירות על סמך הנתונים הנאספים ביום הבחירות עצמו (או בשלושת הימים שלפניו) רק לאחר שכל הקלפיות נסגרו.
האם מוצדק השינוי בחוק הבחירות הישראלי?
האם יש באמת הצדקה להגבלה שעוגנה בחוק? המתנגדים לחוק טוענים שחופש המידע הוא זכות בסיסית של כל אזרח ואזרח, וזכות זו כוללת גם נגישות מלאה לכל הנתונים הקיימים בנוגע לכוונות ההצבעה של בעלי זכות הבחירה. אם לדוגמה אדם מתלבט בדרכו אל הקלפי אם להצביע למפלגה קטנה מסוימת, זכותו המלאה לדעת אם לפי הנתונים שנאספו בימים האחרונים היא צפויה לעבור את אחוז החסימה אם לאו, ולהחליט בהתאם. מניעה ממנו של מידע זה היא פגיעה בעקרון חופש המידע. יתרה מזאת, איסור על פרסום סקרים פוגע בחופש העיסוק של מכוני הסקרים ובחופש העיתונות.
בהקשר זה מעניין לציין שבצרפת הוגבל פרסום הסקרים בשבוע שלפני הבחירות, אך בשנת 2002 צומצמה ההגבלה ליממה לפני הבחירות בלבד, לאחר שבית המשפט העליון של צרפת פסק שההגבלה הקיימת עומדת בסתירה לאמנה האירופית לזכויות האדם, מכיוון שהיא פוגעת בחופש המידע ובחופש הביטוי. גם בהודו הייתה מגבלה על פרסום סקרי בחירות במשך חודש שלם, שבוטלה ע"י המערכת המשפטית.
התומכים בחוק, לעומת זאת, סבורים שהפגיעה בזכות הציבור לדעת היא מידתית ומוצדקת, במטרה למנוע פגיעה חמורה יותר בחופשיות ובהוגנות של הבחירות בשל השפעה של גורמים בעלי עניין על ההצבעה באמצעות פרסום סקרים מגמתיים. לפחות בימים האחרונים לפני הבחירות מן הראוי, לדעת המצדדים בחוק, לחדול מפרסום סקרים חדשים, כדי לאפשר לבוחרים לקבל את ההחלטה הסופית כיצד להצביע על סמך המידע שהצטבר אצלם כשהם חופשיים ממניפולציות. בנוסף, תומכי החוק מאמינים שהבוחרים צריכים לגבש את החלטתם למי להצביע אך ורק בהתאם לדעותיהם, לאמונותיהם ולהשקפותיהם בנוגע למפלגות, למועמדים ולנושאים העומדים על סדר היום הציבורי, ולא לפי מה שחושבים אנשים אחרים שנבחרו במדגם זה או אחר.
כותב דברים אלה סבור שחופש המידע הוא אכן זכות בסיסית של כל אזרח בחברה דמוקרטית, ואין להגבילה אלא ממניעים ביטחוניים או מוסריים כבדי משקל, ואולם הגבלת הפרסום של סקרי בחירות לימים ספורים לפני הבחירות היא סבירה ואינה פוגעת בזכות לחופש מידע בצורה מהותית. יתר על כן, היא עשויה לסייע לבוחרים לקבל החלטה טובה יותר. בכל תהליך של קבלת החלטות כדאי שיגיע שלב שבו צבירת המידע נפסקת, ומקבל ההחלטה ניגש לבחינת החלופות באופן מעמיק ללא זרימה של מידע מסיח שאין בו כדי לתרום מהותית לאיכות ההחלטה. עם זאת, אין זה נכון להרחיב את ההגבלה על פרסום סקרים ליותר מימים אחדים לפני הבחירות. המצב החוקי כיום הוא בגבול העליון של מתחם הסבירות, וכל הרחבה נוספת תהיה כבר בלתי ראויה.